עז ההרים נמרוד כהן סוקר את מצבו של ענף האופניים- פרק 2
[avi]

  לפני כמה שנים ניהלתי שיחה עם דרור נבו מ"הו-הא – בית לרוכבי אופניים", מלון האופניים הראשון בישראל. דיברנו על כך שכמעט אין יוזמות בשוק דוגמת "הו-הא" או "עז הרים" (בית הספר לרכיבת אופניים טכנית שהקמתי יחד עם בועז גורן ב-2003). אם היית יזם או משקיע בתחום האופניים לפני 4 או 5 שנים בלבד, קרוב לוודאי שאפיק ההשקעה שלך היה לפתוח עוד חנות או לייבא עוד מותג. אלו היו 99% מהיוזמות והחברות שנפתחו חדשות לבקרים בענף שלנו.

האם יש פה כבר תרבות אופניים אמיתית? מצד אחד יש לנו סופי שבוע כמו זה שהיה בפברואר בדרום. בשדה בוקר התקיים כנס תלת-יומי "האדם, המכונה והרוח" ובאותו זמן במצפה רמון (25 ק"מ משם) התקיים מחנה אימון דו-יומי של טים מצמן, מחנה אימון דו-יומי של טור דה טראנס אלפ, טיול הצדעה לדרום באזור מכתש רמון של איקי רהט ו"בכל אופן גולן" עם יותר מ-100 משתתפים, ולקינוח, מחנה אימון בינלאומי בניווט אופני הרים.  מהצד השני יש לנו תחרות נגד-שעון בכביש, בעליית "נס הרים" הנודעת לשמצה, בה השתתפו פחות מ-100 רוכבים, לא נכח כלל קהל צופים ורוב המועדונים וכוכבי הרכיבה הישראלים כלל לא נכחו בה.

ישראל 2009. הענף כמרקחה. שנת מיתון?
 יכול להיות, אבל אירועי אופניים, יוזמות, חידושים ובניית שבילים ותשתיות יש יותר מאי פעם. הנה כמה דוגמאות: דרור נבו, ההוא מהשיחה שלעיל ומ"הו הא – בית לרוכבי אופניים"בגליל, הודיע בכנס בתחילת השנה ש"הו-הא" תהפוך לרשת בתי מלון לרוכבים ולמטיילים. במקביל, מנחם ואביבה הקימו במצפה רמון את iBike המדוגם, פנסיון רוכבים ברמת אירוח מדהימה. אני מניח שבשנים הקרובות נראה עוד יוזמות כאלו בעוד מרכזי רכיבה מדהימים ברחבי הארץ (רמת הגולן. אילת?).

יואב בהט, מדריך ומנהל בבית ספר שדה שדה בוקר וההר הגבוה בעברו, הוא כיום מדריך רכיבה וטיולים בחברת "מדרפט בייקינג" וגם פרילנסר שעובד בשירות קק"ל לתכנון ובניית שבילי אופניים ייעודיים. כאילו, אתם קולטים? יש בארץ ישראלי שאשכרה מתפרנס, משלם משכנתא, מחזיק אישה, ילדים וכלב ועובד בהדרכת רכיבה, תכנון ובניית שבילים למנהל הקרקעות הגדול בארץ? כבוד...

הראל נחמני, איש הייטק, החליט להצטרף למרתון הזוגות Tour Trans Alp בכביש. אחרי שהשתתף ונהנה עד מאוד, חבר לחברת Shvoong והוציא את המשלחת הישראלית הראשונה לטראנס אלפ. חברי הקבוצה בעצם קיבלו חבילה מלאה, All included, הכוללת בין היתר אימונים מוסדרים עם קבוצה ורכב מלווה בכל שישי ושבת עד לטור עצמו, תוכנית אימון אישית לדורשים, לוגיסטיקות כמו רישום, טיסות, בתי מלון, הסעות, רכב ליווי, מאמן וטכנאי אופניים צמודים, ביגוד קבוצתי ועוד. על הדרך הוא הצליח לגייס ספונסרים נאים כך שחברי המשלחת קיבלו גם די הרבה ציוד.

ואם כבר בהפקות עסקינן, שימו לב לכמות חברות ההפקה שמארגנות היום אירועים גדולים ומוצלחים: מחברת "צימוק" הוותיקה של דני וציפי בזנר, שהודיעה לנו בחגיגיות על ארגון "טור דה ישראל" במרץ 2010, תחרות זוגות בינלאומית בת חמישה שלבים מהחרמון לירושלים, דרך "עז הרים", החברה שאני שותף בה (גילוי נאות בסוף הכתבה...), מפיקת פסטיבלי ה-Volvo Challenge ההמוניים, תחרויות האקסטרים של Red Bull ועוד, ועד לחברות כמו Bikeisrael של דורון אמיץ ונמרוד הנגבי שמפיקה אירועים ותחרויות בכביש ובהרים כמו בסרט נע (את תחרות הנג"ש בנס הרים ואת מרתון הגליל המערבי בסופשבוע אחד בשלהי מאי לדוגמא), "גלגליל" של עודד שוהם שמארגנת מסעות המוניים כמו "אלין" או "סובב ים המלח" ומביאה לפה מאות רוכבים זרים בשנה, "Bicho" של ניצן גרא שמפיקה את רוב תחרויות האיגוד, כמו אליפות הארץ בכביש, Kobi, של, ניחשתם נכון, קובי (פורת), האיש, המוח והכוח שמאחורי המועדון המצליח "מאסטרס חיפה" ותחרויות מצוינות כמו מרתון גבע, בית היערן וקריטריום גן-נר. כל החברות הללו יוזמות אירועים, ממציאות קונספטים, מגישות הצעות לרשויות ולגופים הרלבנטיים ובעצם (ביחד עם איגוד האופניים למעשה) אחראיות על כך שאין לכם סופשבוע אחד פנוי במשך השנה.
כאן מתבקש לעבור לסממן הגדול ביותר אולי של תרבות אופניים גואה בארץ ולאמא של כל ההפקות: תערוכת Bikes 2009 שזה עתה נסתיימה. 20,000 מבקרים בשלושה ימים בתערוכה ענקית ומושקעת בגני התערוכה, סמל הסטאטוס של ענפים לגיטימיים בלב המיינסטרים הישראלי. בלי קשר לוויכוחים ולסערות בכוס תה שהתערוכה עוררה בפורום זה או אחר, התערוכה הצליחה בשלושה מובנים מאוד חשובים לענף:

מפגנים אקרובטיים של עז הרים ושות בתערוכת האופניים בייק ישראל הראשונה 2009
הגיעו המון מבקרים, הרבה מעבר לכל אירוע ולכל הפורומים והקומונות ביחד, ורובם המוחץ יצא בהלם מכמות המוצרים, המותגים, האנשים וה-Vibe החיובי שבענף.
כל המציגים שהשתתפו נחשפו לקהל רב מכפי ציפיותיהם, רובם גם הצליחו לייצר מכירות וכולם יחזרו בשנה הבאה, ל-Bikes 2010, ובגדול.
הענף נחשף כפי שלא נחשף מימיו למדיה הכבדה (ידיעות אחרונות, ערוץ 2, YNET ושאר שחקנים בקנה המידה הזה).
רק בשביל לסבר את האוזן, בארבע השנים האחרונות נעשו ניסיונות להרים תערוכת אופניים רצינית, בין אם לצד תערוכה מוטורית (גלגלים 2007) או כתערוכה עצמאית. עצם הצלחת התערוכה בשנת 2009 הלא-פשוטה היא תעודת יושר לכוח הענף והשוק בארץ.

אין ספק שהמרתונים הגדולים מסתמנים כלהיט העכשווי. זה התחיל עם הפיכתו של ה-Volvo Challenge לאירוע תחרותי המושך יותר מ-1,000 רוכבים, מספרים שראינו רק בתחרויות טריאתלון. המשיך באירוע ה-24 שעות הראשון בארץ בגלבוע, שהפך השנה לסדרה בשם "8/24 שעות של שכרון חושים" עם התחרות בניצנה. איגוד האופניים הציג ליגת מרתון בה יש 6 תחרויות עם ניקוד מצטבר וכאמור, בקרוב יהיה לנו גם מרוץ זוגות רב-שלבי בכביש. מרתון מאפשר לרוכב לרכוב באירוע למשך יותר שעות וקילומטרים מאשר בתחרות רגילה. אם יש בסופו הפנינג גדול, אז מה טוב, לרוכב ולמשפחתו. המרתון מאפשר תיקון טעויות והקצב שלו אינטנסיבי פחות משל תחרות XC קלאסית, מה שהופך אותו לידידותי למשתמש.

אירועים חדשים ושונים שראינו השנה הם מרוץ הנשים הראשון שאורגן על ידי נשים למען גיוס המודעות לספורט הרכיבה הנשי בארץ ולהרחבת שורות הרוכבות. יוזמות האירוע בהחלט יכולות לטפוח לעצמן על השכם הנשית שלהן. האירוע הראשוני היה הצלחה והביא יותר מ-220 רוכבות לכביש.

לצד האירועים הרשמיים הגדולים, התפתחה תת-תרבות של אירועי קצה פיראטיים כמו ה-American Century, תחרות זוגות עצמאית במדבר לאורך 162 ק"מ, שהמשכה כונה "מבצע עובדה" וכלל רכיבה של 260 ק"מ, משדה בוקר לאילת. אירועים אלו שייכים לאנשי הקצה, האולטרה מרתוניסטים, שמחפשים כל הזמן את האתגר הבא. בטריאתלון יש את "איש הברזל". לנו יש אירועים כאלו.   צד פיראטי נוסף הוא בהחלט סממן תרבות, וכאן אני מגיע לתחרויות הכי כיפיות ויפות בענף, אירועי הסינגל ספיד והסייקלוקרוס של Pity The Pirate ואתגרי ה-Dead Cow. אלו אירועים קשים פיזית (מסלולים קטלניים על אופני סינגל ספיד), עם תערובת משכרת של חבר’ה שרוטים, תחפושות, ברביקיו והרבה הרבה אלכוהול מכל סוג, צבע ואחוזים.

גם תחרויות האקסטרים ובמיוחד תחרויות הדאונהיל הפכו להיות פיראטיות ברובן בשנתיים האחרונות. העלויות הגבוהות של כל תחרות שכזו (בניית מסלול יקרה ומושקעת, כמות מרשלים גדולה, פינוי, פציעות ותביעות ביטוח, מערכת מדידת זמנים יקרה ועוד), מיעוט המשתתפים והחוסר של אבא או משוגע לדבר במסדרונות האיגוד, הותירו את הבמה לחבר’ה אמיצים ופיראטיים שמודדים זמנים לאביי הגרביטציה על מסלולים לא חוקיים לרוב, אך בנויים ברמה גבוהה. בינתיים (עד לפציעה/תביעה הראשונה) האירועים הללו מחזיקים את הענף הצולע הזה בחיים. אמיר כספי ו"עז הרים" מנסים להרים תחרות חוקית פה ושם, אך זה לא עובד כמו ענפי הכביש וה-XC המתוקתקים והמתוקצבים.

פיראטים עלייך בן שמן -מצפה מודיעין שהפך אתר עליה לרגל לחובבי הפרירייד והדאון היל
ואפרופו אמיר כספי. בשנת 2003 היה דורון אמיץ אחד שהעביר הדרכות טכניות ולצידו בית ספר אחד לרכיבת אופני הרים, שהציע קורסים לרכיבה, מערכים וכל מה שעושה בית ספר לכזה. וכיום? אמיר כספי מלמד רכיבה, בן קדמי מלמד רכיבה, אלון רחבי מ"ספינגו" מדריך רכיבה וכן, גם דורון אמיץ וגם "עז הרים" עדיין מלמדים רכיבה...

גם תנופת הבנייה בעיצומה. לפני שנים ספורות בלבד רוב השבילים הטובים בארץ היו שבילי הולכי רגל בהם למעשה אסור היה לנו לרכוב. שביל הקיסר המפורסם בעליות לירושלים מבית שמש? שביל הולכי רגל אסור לרכיבה. הר שוקף בכרמל? כנ"ל. הרחם או חירבת בודדה באילת? ה"גוזמת" במרכז מיר"ב? אורה בירושלים? כל אלו ואחרים רבים וטובים, שבילים לא חוקיים, רובם אפילו בשמורות טבע. והנה, לפני כמה שנים נבט לו ניצן בריא ושופע חיוביות: סינגל בארי. המקומיים ובראשם רמי גולד חברו לרשויות (קק"ל ורשט"ג) וקיבלו מנדט לתכנן ולבנות את שביל אופני ההרים העברי הייעודי הראשון. כולם יודעים ש-24 הקילומטרים של הסינגל המסומן הפכו להיות להיט ואבן שואבת (ומייצרת הכנסה תיירותית) לאלפי רוכבים שהדרימו לצורך העניין. מכאן והלאה קק"ל הפכה להיות הפרטנרית הראשית והחיובית ביותר לקהילת הרוכבים. חרובית, בית קשת, עג’ור, גברעם והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה אף נתבשרנו על ידי יובל פלד, ראש אגף התכנון ברשות שמורות הטבע והגנים, שגם אצלם הגישה נשתנתה ושוקלים איך ואיפה להכניס רוכבים לשמורות בכל מחוז.

כידוע, אחד הסימנים של תרבות הוא המדיה שכותבת עליה – עיתונים, מגזינים, תוכניות טלויזיה ואתרי אינטרנט. כבר כמה שנים שיש לנו שני מגזינים מודפסים: מגזין "אופניים" האלמותי שאתם מחזיקים ביד ברגע זה ממש, ומגזין MBA ישראל שנקנה לאחרונה על ידי רשת מוטומדיה. בידיעות אחרונות היה מדור אופניים דו-עמודי במוסף הספורט של ימי חמישי, אך הוא יצא לגמלאות. במעריב יש מבחן שבועי קבוע לאופניים במדור הכלכלה, אך זה מאוד ישראלי – לדון בציוד ולא בחוויה, לא ממש "תרבותי" בעיניי. אז עם מה נשארנו? עם הרשת כמובן... אין ספק ששנת 2009 היא שנת האינטרנט של הענף. לצד הרשתות הגדולות שמשקיעות עוד ועוד באתריהן (CTC, DAA, מצמן את מרוץ ורוזן ומינץ) קמו השנה 3 אתרי תוכן העוסקים באופניים בלבד: BikeZone, ofanaim-mag ו-Infobike. שלושת האתרים הללו מנסים להביא לגולשים חומר איכותי, טרי ואקטואלי המתעדכן מדי יום ביומו. יחד איתם יש לנו את אתר שוונג החדש, שכבר מזמן אינו רק אתר רישום לתחרויות ריצה, אופניים וטריאתלון, את הרים וגרופי הוותיקים וכמובן את אתר ערוץ ספורט 5 שמקדיש אזור אופניים שלם לספורט שלנו ומנוהל במקצועיות שיא על ידי אסף אקרמן.

מגזין אופניים התחיל כפרינט ומזה כמה חודשים גם באינטרנט
לא ממש מדיה עיתונאית אך בהחלט מדיה אינטרנטית שמעלה את רמות התקשורת התוך-קהילתית של הרוכבים הם כל הפורומים השונים והקומונות שצצו בשנים האחרונות. פורום האופניים בתפוז הוא ללא ספק האבא של כולם ומייצג את המיינסטרים, על נגזרותיו השונות (פרירייד, כביש, טיולים ועוד כמה). עם הזמן חלק מהגולשים והרוכבים הפסיקו למצוא את עצמם בפורום והקימו קומונות בעלות תחומי עניין ספציפיים או פשוט פרטיות של חבר’ה קרובים. בין הבולטות נמנה את קומונת ה-All Mountain, קומונת הסינגל ספיד וקומונת אופני מרתון ורכיבות אפיק שמתעסקות בעיקר עם סגנונות הרכיבה האלו ואף הגדילו לעשות והפיקו אירועים פרטיים ופיראטיים לעילא ולעילא. יש כמובן עוד ים קומונות, לפי מגדר (קומונת "נשים רוכבות"), אזורים (לא רק מענית), תחביבים (היכל הפלדה, קלאסיקות, מכונאות) ועוד. יש גם את הפורומים של אתרים כמו קפה דה מרקר, גרופי, שוונג, הרים ואינפובייק. שפע הקומונות ותתי הקטגוריות (כמו תרבות האנדרגראונד האורבאנית של ה-Fixies) מהווים בעיני בהחלט ראיה לקיומה והתפתחותה של תרבות ותתי תרבויות, שרק נלך, נתעצם ונתפצל.

אחד הסממנים לענף חזק, אטרקטיבי ומצליח הוא חיזור שלו על ידי נותני חסות כבדים. כבדים כמו עולם הרכב, הסלולר, המשקאות, חברות הדלק והאנרגיה, חברות הביטוח וקופות החולים ועוד. הבום הגדול עדיין לא כאן ואנחנו, כענף, ממש לא בליגה של הכדורגל או הכדורסל לדוגמא. עם זאת, אירועים כמו "הקפת הכנרת" קיבלו חסות של "סונול", "רוכב ישראל" קיבל חסות לשנתיים של FIAT ו-Pfiser, איגוד האופניים הצליח לגייס ספונסרים כמו בנק לאומי ו-Scoda, אחרי שנים עם נביעות בלבד. יש תזוזה, אם כי לא מרשימה.

סובב סדום / וולוו צאלנג’ כיום אירוע אחד מיני רבים  אבל בהחלט סולל דרך
אז יאללה, שתי מילים על חברת שיאנרגיה, ונעבור לציוד... שיאנרגיה היא חברה ישראלית בניהול רן שילון (מקבוצת Endure המצליחה), שמנסה, שוב (אחרי "פורמולה" ו"איזוטון"), להציע מוצרי תזונת ספורטאים ותוספי מזון כחול לבן, תחת שם המותג Challenge. מעבר ליוזמה, יש כאן מפרט ייחודי לתנאי החום/לחות/הזעה של ארצנו, מחירים משתלמים וחשיבה עמוקה של ספורטאי עילית. המוצרים כוללים חטיפי ואבקת חלבון, משקאות איזוטונים, חטיפים וג’לים לאנרגיה ועוד. בהצלחה. הצלחה היא כנראה גם מה שמצפה לחטיפי "מֶמֶה" הטבעיים, שכעת ניתן כבר לראות ברשתות מזון בריאות, בתחנות דלק של "דור אלון" ובחנויות אופניים. מדובר על חטיפים טבעיים לגמרי עם כל מה שיש לטבע להציע. מלאי אנרגיה וסופר טעימים.

  אולי דווקא בגלל המנטאליות הישראלית שמנחילים לנו מבית הספר היסודי של "מעטים מול רבים", או בגלל מנטאליות הסיירת, יותר ויותר רוכבים מנסים ומתמכרים לרכיבת הכביש בכל שנה. ובישראל, כמו בישראל, תאוות ואהבת הציוד היוקרתי והיקר לעולם תשיג את אהבת הרכיבה והחוויה עצמה. לכן אופני כביש יוקרתיים במחיר של רכב טוב ומשקל של תינוק מגודל, הפכו לאחד מסמלי הסטאטוס הנחשבים ביותר, בדיוק כמו הטוארג של השכנה או הקאיין של השכן. אז פרט לכך שבסיבוב האקראי שלי באזור המשולש אני רואה זוגות גלגלי קרבון טובולאריים במחיר שווה ערך לשלוש או ארבע משכורות שלי, הפופולאריות הזו מביאה גם לפריחתן של חנויות בוטיק כמו של ערן כספי או של עמית לוינזון. סחתן.

הרשתות משתלטות.  התופעה מתרחשת כבר כמה שנים ולא עושה רושם שתיעצר בקרוב.  גם רוזן ומינץ וגם מצמן את מרוץ עומדים כיום על 14-16 סניפים כל אחת, ולא עושה רושם שהם מתכננים לעצור. כל אחת מהרשתות האלו ספציפית מייצגת מספר הולך וגדל של מותגים, חלקם ממש מתחרים בינם לבין עצמם. גם CTC, יבואני TREK, GARY FISHER ו-BONTRAGER בין היתר, הופכים לרשת חנויות מותג של קונצרן טרק (כמו החנות של גלי רונן במשמר העמק), בדיוק על פי ה-Corporate policy מארצות הברית. ל-GIANT גם 3 חנויות כיום והיד עוד נטויה, "סלאלום" ירדה השנה מ-4 סניפים ל-3, אך בואו נראה מה תביא עימה 2010.

Quick, Quick, the Germans are Coming (להקריא במבטא גרמני כבד) – Cube, Focus, Fusion, Nicolai ו-Ghost כבר כאן. עוד רגע קט ויגיעו גם Stevens, Vemar, Simplon ו-Steppenwolf ובכלל יהיה שמייח. כולנו גדלנו על המותגים, המגזינים והתרבות הצפון אמריקאית, אך כמו בעולם הרכב, להנדסה הגרמנית וגם למגזינים המקצועיים שלהם יש הרבה-הרבה מה להציע. צפו להתרחבות המגמה ולנגיסה נאה בשנים הבאות בנתח השוק של המותגים האמריקאיים הגדולים.

נשים רוצות להתחרות ולרכוב רחוק וגם מארגנות לעצמן תחרויות
מול כל מותגי העל הללו, שכבר מצליחים בחו"ל, יש לנו שני נציגים ישראלים פחות או יותר, שמנסים לעשות את זה בדרכם. ארי רוזצוויג, מייסד, מנהל, מעצב, מרתך ומשווק Ari Cycles הוא סדנת בוטיק לאופני Custom בהתאמה אישית. שאיפתו היא להיות סוג של Independent Fabrication ישראלי, כלומר, הדבר הכי טוב שאתה יכול לפרגן לעצמך בתחום אופני הפלדה (ואולי פעם גם טיטניום ארי?) לכביש, להרים, סינגלספיד, 69er, 29er, סייקלוקרוס, 650B ומה לא. כבר מהאתר שלו, שלא לומר מהסדנה עצמה, אפשר להתרשם שהאיש ופועלו הם משהו אחר. אני אישית רוצה כמה ארי’ס שכאלו: באזור ירושלים, בתל-אביב – כמה שיותר, יותר טוב לנו ולדבר הזה שנקרא "תרבות אופניים ורכיבה".

Segal Bikes הם פרויקט שאפתני מעט יותר. חברת "אלובין", חברה עם ערימות של ידע וחומר בתחומי האלומיניום והמגנזיום מעצבת, מייצרת ומשווקת בארץ ובחו"ל כבר כמה שנים אופניים ישראלים ממגנזיום ואף מייצרת חלקים למותגים נחשבים רבים בעולם. בארץ, החברה נכנסה חזק, נותנת חסות למועדון "מומנטום" וגם לתחרויות כביש רבות. האופניים הם מהקלים בעולם בכל קטגוריה ונראים מצוין. ירדן גולן, רוכבת עלית מוכשרת ואשת יחסי הציבור שלהם נצפתה רוכבת במסלול אליפות אירופה 2010 על שלדת אופני הרים קשיחת זנב קלה וקומפקטית שלהם.

Commuting (רכיבה עירונית או לצרכי ניוד) הוא הדבר הבא - מי שהסתובב בתערוכת האופניים Bikes 2009 או עובר בין חנויות מרכזיות, לא יכול שלא להתרשם מכמות אופני העיר הייעודיים שמיובאת ארצה. בין אם אלו אופניים מתקפלים, אופניים עם גלגלי 700 וצמיגים צרים וחלקים או שפע הקרוזרים הסטייליסטיים, שפעם היו נחלתה הבלעדית של Electra והיום נמצאים כמעט תחת כל מותג וחנות

אופני סגל - שם משפחתן של שלדות המגנזיום לאופניים - פאר תוצרת ישראל

כל כך הרבה מילים – יש איזו מסקנה בסוף?  אין ספק שבארץ ישראל שלב התשתיות ובניית הבסיס כבר הסתיים. יש פה כמות רוכבים א ד י ר ה. יש פה תשתית שבילים וקבוצות רכיבה מעולה. מקום ופעילויות לכל סוג וז’אנר – תחרותי, עממי, חובבן, הרים, עיר, כביש – מה שתרצו. כעת הענף מתפתח לרוחב. משתקע, מצמיח ענפים קטנים לצדדים. אני באמת מאמין, שיחד עם המון חינוך והכוונה לרוכבים החדשים ובעיקר לילדים שרוכבים (ועל כך אחראים כולם – המועדונים והקבוצות, מדריכי הרכיבה, החנויות והאיגוד), בסיום השלב הנוכחי תהיה לנו כאן תרבות רכיבה ואופניים, על בסיס איתן ורחב עם המון עושר וגיוון. אינשאללה.

* נמרוד כהן, 38, בעבר כתב בכיר במגזין אופניים בעלים ומנהל בחברת "עז הרים" וממקימי אתר האופניים BikeZone