top_logo.png

______ ____ _____ _______-01_1.jpg

 



        

שלושה לירח דבש באיטליה

203.JPG[ד"ר מיכל ארנולד ורמי ארנולד]

לפני שהכרתי את רמי לא ידעתי מי זה לאנס ארמסטרונג ובטח שלא מי זה קסגרנדה, אולריך או נוזל. רמי הרים גבה ומיד נתן לי לקרוא את האוטוביוגרפיה של הטקסני שגבר על הסרטן ושנקראת באנגלית "זה לא בנוגע לאופניים". התרשמתי מאוד. כמה חודשים אחר כך, בליון, בסוף השבוע הראשון של הטור-דה-פרנס, כבר הונפתי אל על בידי בן זוגי כדי שאוכל לראות בעצמי את האיש הנמוך בעל שרירי התאומים המפותחים, העומד בחולצה צהובה עם שאר בני צוותו על הבמה המאולתרת במרכז העיר. רוכבי האופניים הצבעוניים והמבהיקים יצאו לדרכם כשאלפי אנשים מריעים להם וצועקים "בון קוראז’ לאלפ דואז!!" היתה עלייה מאוד רצינית באותו היום. 

היא: 
כן, כן, ככה זה כשחיים עם משוגע לדבר. האופניים הם חלק מהחיים, גם אם אני עצמי לא רוכבת עליהם. אני גדלתי בקריית ביאליק ובילדותי אופניים אפשרו חופש, עצמאות וגאווה. אבל כשרמי יוצא אל הרכיבות, נושק לי לשלום בבגדים הצבעוניים עם שחר, אני מסתובבת לצד שני וממשיכה לישון. יש משהו ציידי בהתנהלות שלו, להגיע מהר יותר וחזק יותר, למדוד דופק ומהירות וגובה, לספור פציעות ולחזור בעיניים נוצצות, נושא את האופניים על הגב משל היו בשר ציד. 
כשנסענו בקיץ שעבר בעקבות הטור-דה-פרנס נחשפתי לעולם מופלא שלא היה לי מושג עליו קודם. על מפה גדולה של צרפת שרטט רמי את מסלול ההתקדמות של הטור ובהתאם ללוח הזמנים שלו, ושל עוד כמה אירועים תרבותיים באירופה, בחרנו את היעדים. מצאנו את עצמנו בלב לבו של אירוע ספורט-תרבות, מוקפים בקהלים גדולים ומשולהבים של צרפתים ובני אומות אחרות, מחכים לרוכבים בקרנות רחובות ועל ראשי ההרים, לשם הגענו בטיפוס רגלי מאומץ בנופים מדהימים. רמי לקח איתו את האופניים גם אז ובשעה שהוא גמע עליות אלפיניות אני רכבתי על סוסים במועדון המקומי או טיפסתי ברגל בשבילים המסומנים באלפים הצרפתיים. 
כך יצא שגם לירח הדבש שלנו – שבועיים בדרום איטליה, כולל סיציליה הנאווה – נסענו שלושה: רמי, אני והאופניים של רמי, ארבע רגליים ושני גלגלים. התחלנו את מסענו בחופי אמלפי שליד נפולי, בכפר פוזיטנו, פנינה יפהפייה ורומנטית המשתפלת מצוקים נישאים אל ים תיכון טורקיזי ומרהיב. הגענו לשם לעת ערב דרך הכבישים הרעועים היורדים בסרפנטינות אל הכפרים השוכנים בצוקים מעל הים. מצאנו את הפנסיון המקסים שלנו, לה פניצ’ה, בקלות והשתכנו שם בחדר התלוי בין שמים וארץ עם מרפסת הצופה אל כל היופי שמסביב. 
רמי יצא לרכיבה כבר למחרת. ישבתי לידו מתחת לבוגונוויליות, שפריחתן אך החלה, בשעה שהוא הרכיב את האופניים. טכנאות האופניים היא צורך למי שרוכב לבדו למרחקים ארוכים. כשהים ברקע והעצים מצלים עלינו גרם רמי לגלגלים, חוטים ומוטות מתכתיים להיראות שוב כמו אופניים. אחר כך הוא לבש את המדים הצבעוניים של בני הכת שלו ויצא לדרכו. אני הבטתי בו מתרחק בכביש המתפתל בין הירוק והכחול וירדתי אל החוף הפרטי של הפנסיון שבו שכנו להשתרע בשמש, להקשיב לגלים ולקרוא. 
שתי האמהות שלנו שואלות אותי לעתים אם האופניים של רמי לא מזיקים לזוגיות שלנו. אני עונה להן שאני שמחה שהוא שמח, שומר על הכושר ועל ההתלהבות וכן על גזרתו הנערית. ייתכן שזוהי גם הביוגרפיה שלי: לפני שהכרתי את רמי טיילתי הרבה לבד. אני מניחה שאני זקוקה לזמן שלי עם עצמי. כך גם בבילוי במפרץ הפרטי של לה פניצ’ה, היה לי טוב להיות כך עם עצמי לבד ובשקט ולהתמסר לקריאה. כשנמאס לי עליתי במאות המדרגות המובילות מעלה, בין גנים קטנטנים ויפהפיים. בחוף אמלפי האנשים לא מפונקים. המדרונות מטורפים והם מוצאים חלקות אדמה קטנות במקומות שנראים בלתי אפשריים ומדלגים שעות רבות ביום בין מדרגות. לאיטלקים יש חוש אסתטי מפותח ונהניתי לשוטט לי בין הפסיפסים והערוגות עד לחדר שלנו.

הוא:
רמי חזר כולו שמח אחרי כמה שעות. והנה מה שהוא סיפר לי: "יצאתי לסיבוב בחצי האי בנוף היפה, בכביש המפותל העובר בין צוקים וים והרגשתי שהמקום הזה פשוט נברא עבור רוכבי אופניים. במהלך הרכיבה פגשתי המון רוכבים מקומיים חייכנים. כשהם שמעו מאיפה באתי הם כמעט נפלו מהאופניים. תחקרתי אותם קצת על מסלולים מועדפים באזור ועל חנויות אופניים ( בסורנטו יש חנות מעולה בשם Bichi Mania: מחירים סבירים ויחס נהדר). מפה לשם סגרתי שעתיים רכיבה רגועה, וחזרתי לאשתי הטרייה, להמשך יום משותף".

היא:
אחר הצהריים יצאנו אל הכפר. על החוף היה פסטיבל סרטי אנימציה. המסעדות המו אדם, כולם סעדו את לבם במאכלי ים טריים ונפלאים ואנחנו הצטרפנו אליהם. אחר כך שוטטנו לנו מעלה מטה בין הסמטאות היפהפיות החורצות את ההר כשאנשים מלהגים איטלקית סביבנו. חופי אמלפי אינם מוקד תיירותי ראשון במעלה, כמו האי קפרי והעיר סורנטו שאינם רחוקים מכאן, ויש כאן הרבה תיירות מקומית. רוכבי אופניים רבים פוקדים את כבישי האזור ונהגי המכוניות והאוטובוסים די אדיבים כלפי הרוכבים, אם כי תרבות הנהיגה האיטלקית היא פרועה בדרך כלל. 

למחרת רכב רמי לכיוון נפולי. אני התחלתי את היום כמו את זה שלפניו, בקריאה ורביצה ושיטוט בין הגנים, ואחר כך עליתי לחדר. ככל שעבר הזמן נמלאתי חרדות לשלומו של בעלי הטרי. אני לא סובלת מפחדים וחרדות ומצד שני האינטואיציות שלי חזקות. התחלתי לדאוג באמת. ניסיתי להתקשר אליו לטלפון הנייד שלו כמה פעמים והוא לא ענה לי. בדמיוני כבר התרחשו זוועות. ראיתי אותו פצוע על הכביש ואין עליו שום מסמך המעיד מאיפה הוא ואיפה הוא מתאכסן. תופעות של טלפתיה בין בני זוג הן דבר ידוע ואכן כשרמי חזר לבסוף הסתבר שהרכיבה של היום היתה מסוכנת. 

הוא:
יצאתי מפוזיטנו מזרחה, כשהכביש מתפתל בין ההרים והים, והנוף מהמם. אחרי כחמישה ק"מ, נתקלתי בחומה (!!) בנויה מלבנים לרוחב הכביש. ’הייתה נפילה של סלעים מההר לפני מספר ימים’ סיפר לי אחד המקומיים. ’אם כך מדוע חומה מלבנים?’ השתוממתי. המקומי צחק ואמר ’הו, זה ברור – שום דבר אחר לא היה גורם לנהג האיטלקי לא לעבור...’ למרות המכשול הבנוי, עם דלת נעולה במרכזו, צדה עיני אנשים מטפסים ועוברים את החומה לצד השני, והצטרפתי לחבורה. למרבית הפליאה, מי שעזר לי להעביר את האופניים בצד השני היה השוטר, שעמד שם כדי לעצור את התנועה הרגלית. איטליה, לך תבין...

 

אחרי קילומטרים ספורים הגעתי לצומת שבה התחיל הטיפוס של היום. כמו תמיד, בתחילת עלייה ארוכה (1,000 מ’, 8.5 אחוזים) רכבתי לאט, מחפש את הקצב הנכון לטיפוס. עם כל סרפנטינה עליתי הנוף הלך ונפתח, משתנה כל הזמן. העלייה התחילה בזווית די מטורפת, אבל אחרי כחצי שעה היא התמתנה, ואפשרה לנשום... עברתי כמה כפרים קטנים עד שהגעתי לפסגה, ושם – הפתעה: מנהרה באורך קילומטר וחצי. נזפתי בעצמי על שלא הסתכלתי מספיק טוב במפה, אבל עכשיו אין ברירה. נכנסתי לתוך המנהרה, וההרגשה לא היתה טובה. חושך כמעט מוחלט, רוב המנורות לא עובדות, וכבונוס השוליים מלאים מים, בוץ ובורות.

הירידה לעומת זאת, כרגיל, היתה כיף טהור, כשברקע מפרץ נפולי ומאחוריו מתנוסס הר הווזוב, שנראה בדיוק כפי שתיאר אותו נחום גוטמן בספרו "בארץ לובנגולו מלך זולו". גם לווזוב אטפס פעם, הרהרתי ביני לביני, תוך גלישה מטה לעבר המפרץ. ככל שהתקרבתי לפרברי נפולי, התנועה הלכה וכבדה. ילדים בלי קסדות על אופנועים, שוטרים חסרי אונים בצמתים פקוקים, אנדרלמוסיה שלמה. ההרגשה לא בטיחותית. במבוך הדרכים הראשיות והמשניות קשה למצוא את הדרך לסורנטו, עיר המחוז בחצי האי.

השעות נוקפות, מבט אל ה"פולאר" גילה שאני כבר שלוש וחצי שעות על האופניים, ושיש לי עוד כשעה לפחות, עד פוזיטנו. שמעתי כמה פעמים את הנייד מצלצל, והנחתי שזאת מיכל שרוצה לדעת מה קורה, אבל הירידה והתנועה הסואנת לא אפשרו לי לענות. אחרי שעברתי את סורנטו, הנוף נראה כבר מוכר, ותהיתי על כך שעד לפני שלושה ימים לא הכרתי את המקום הזה, ושעכשיו אני מרגיש כמי שחוזר הביתה. עוד טיפוסון, וירידה ארוכה חזרה לפוזיטנו, אל מיכל המודאגת שכועסת עלי שלא עצרתי והתקשרתי. מקלחת, אוכל בכפר והמשך יום שכולו שאנטי.

היא:
למחרת היום החליט רמי לא לרכוב, כדי להירגע מהרכיבה המסוכנת של אתמול וגם כדי שיוכל לבלות יותר זמן עם אשת חיקו, כלומר אני. טיילנו רגלית בחצי האי של סורנטו, טיפסנו על ההרים, גילינו כפרים זערוריים וחופים שקטים שבהם דייגים מקומיים ישבו על סירת דייג על החוף וריכלו. הצטערתי שלא הבנתי אותם. בערב עלינו על המעבורת מנפולי אל פלרמו. 
בסיציליה לא חיכתה לנו המאפיה, אלא נוף הרים מופלא, שקט, עם ערים קטנטנות שהשקט שולט בהן וזקנים וזקנות מציצים עלינו מפתחי הבתים. 
השתכנו בפנסיון של אלדו, בית חווה עתיק ומשופץ, חינני ביותר. הוגשה לנו ארוחת צהריים קטנה שכללה מנות-מנות של אוכל טרי ונפלא, זך וריחני. רמי התלבט מתי ולאן לרכוב. הפנסיון של אלדו ממוקם בלב עמק שהדרכים אליו אינן ראויות לתואר כביש - מעין יציקת בטון רבת שנים שעם הזמן נפערו בה חורים ונעשתה עליהם יציקה נוספת. צמחים גבוהים נראו משני צדי הדרך. הם נראו כמו צמחים מעולם אחר. אופני שטח היו מתאימים כאן יותר. בנוסף, בשל מיקומו של המבנה בתוך העמק, לא היתה כאן קליטה והטלפונים הניידים היו שווים כקליפת השום. לא יכולנו להסתמך על כך שרמי יתקשר אלי ושאני אבוא לקחת אותו אם חלילה יקרה משהו. רמי החליט לוותר על רכיבה באזור זה של סיציליה. 

מזג האוויר היה משונה וסוער. ציפינו לסיציליה צהובה וקיבלנו אותה ירוקה. בעיר אנה (Enna) שבמדריך הטיולים נכתב עליה שהיא "צרובת שמש" לא יכולנו לראות את ידנו המושטת קדימה מפאת הערפל. בווילה רומאנה ראינו את המוזאיקות היפהפיות ואחר כך מיהרנו לחמוק בחזרה לשבילים הצדדיים. עברנו להתגורר בפנסיון של אנה: בית חווה חקלאית מוקפת מטעים ושקט, על גג החדר שלנו מרפסת וממנה אפשר לראות את הר האתנה (Etna) המעלה עשן וסביבו תמיד עננים. רמי קם למחרת בבוקר, נשק לאשתו ויצא לרכוב. 
ייתכן שאשה הבוחרת לה בתור בן זוג גבר המשוגע על אופניים, כדאי לה שתדע להעסיק את עצמה ולא תהיה תלויה בבן הזוג שלה שישעשע אותה. במחשבה שנייה, ייתכן שתלות בבן הזוג היא דבר שלא כדאי שיקרה בכל מקרה. בארץ, העסקים שלי שולחים אותי לעתים לאירועים שמתרחשים בערב ולנסיעות לחו"ל. אני לא חושבת שמישהו העלה בדעתו לשאול את רמי אם זה לא פוגע לנו בזוגיות, אולי בגלל שמה שקשור לעבודה נתפס כהכרחי ומפרנס ומה שקשור לאופניים והינו תחביב לא נראה כמחויב המציאות. זה נראה לנו משונה. האם אין זה חשוב שאדם יעסוק במה שמהנה אותו? האם אין זה חשוב לזוגיות שאדם יהיה מאושר ובכושר טוב? שהדם יזרום לו בעוז בגופו? 

למחרת היום היה היום השלם האחרון שלנו בסיציליה. רמי רצה לצאת לרכוב ואני רציתי שנצא לאתנה ביחד. רמי הסכים לדחות את רכיבתו האחרונה בטיול ליום המחרת. יצאנו לאתנה, טיפסנו במכונית לנקודה הגבוהה ביתר האפשרית ושם נקלענו לצריף של חברה שאיתה מטפסים ברגל לפסגת ההר. הבטנו זה בזו והחלטנו ללכת על זה. עם קבוצה צרפתית וכמה גרמנים העפלנו מעלה במיניבוס 4X4 ואז יצאנו אל משטחי השלג הנוצצים וטיפסנו ברגל משם. הר האתנה מיתמר לגובה של כ-3,300 מטר. יש עליו מדרונות סקי שמדי פעם נמחים בשל התפרצויות לבה מבעבעת. ההר פעיל והדבר מתבטא ברעשים, בגזים הפורצים מבטן האדמה בקביעות, בריחות גופרית ובהתפרצויות לבה. ההתפרצות האחרונה ארעה לפני כשנתיים, הרסה את אתר הסקי, פיזרה מרבצים אפלים של אדמה וולקנית בכל רחבי האזור והגיעה עד לכפרים בתחתית ההר. במרום ההר האדמה היתה חמה, בניגוד חריף לקור העז ולרוחות החזקות שנשבו. טיפסנו מעלה מעלה, מסביב ללועות, חוויה דרמטית ביותר, צעד אחד צעד למעלה, כל צעד חוויה. כל פעם שקשה פשוט מתרכזים בצעד הבא בלבד. גזים צבעוניים היתמרו מהלועות למעלה, הרוח העיפה אותנו, הרגשנו התרוממות נפש. 
למחרת רמי יצא לרכיבה להר האתנה. הוא טיפס באופניים את הדרך שעשינו במכונית, ואני חלמתי על בוקר שקט, קריאה על גג החדר ויציאה להחזיר אותו. למרבה הצער התעלמנו מהעובדה שבשעה 12 יש לפנות את החדרים ואחרי ארבעה ימים במקום שהיה גדול ובעל חללים מרובים כל חפצינו היו מפוזרים בכל מקום. כך קרה שבעוד רמי מטפס לו להנאתו על האופניים אל ההר, אני מצאתי את עצמי עובדת בסידור, קיפול ואריזה ובמקום בוקר שקט ונעים היה לי בוקר של סידורים שנאלצתי לעשות לבדי ובלחץ של זמן. לא לקחתי בחשבון את הזמן שייקח לי להגיע להר כדי לאסוף אותו ואת עובדת חוסר ההתמצאות הכללי שלי ונטייתי לבחור פניות לא נכונות בכבישים. עברה עלי נסיעה קשה ועצבנית. כל הזמן דאגתי שרמי יחכה לי על ראש ההר ויקפא במהירות בבגדי הרכיבה הדקים, או שלא נמצא זה את זה, גם בגלל שגבוה על ההר הטלפונים הניידים מתקשים להתחבר לרשת. כך קרה שבהגיעי למעלה, רמי, שהגיע למעלה קצת לפני והיה כולו מאושר מהרכיבה המוצלחת – טיפוס טוב של כ-1,700 מטר ללא עצירות – פגש אשה מעוצבנת ודואגת. לא איך שהתכוונו... מסקנתנו לעתיד בעניין זה היא שצריך לחשב לוחות זמנים יותר ביסודיות.

הוא:
על הר האתנה שמעתי כבר בתור ילד, כשהורי טיילו עליו. כשהגענו לפנסיון של אנה, הבנתי שיש פה חבל ארץ שלם שחי בצלו של ההר הענק הזה, שמתרומם ממש מהים, עד לגובה של 3,300 מטר, ומדי כמה שנים מתפרץ והורס כפרים וכבישים. ביומיים הראשונים רכבתי באזור, והתקרבתי עד לתחילת העלייה. ביום השלישי נסענו במכונית להר כדי לטפס אל פסגתו ברגל. אני יודע שיש משהו מטעה בעליות: כשעולים אותן בנסיעה במכונית הן נראות יותר מאיימות מאשר הן באמת ברכיבה. החלטתי להסתער על האתגר ולנסות לטפס.
יצאתי בבוקר, במזג אוויר מצוין, כשהרחק באופק רואים את פסגתו המושלגת של האתנה. כבר בתחילת הרכיבה עבר אותי פלוטון גדול של רוכבים מקומיים שהכניס אותי לאווירה הנכונה. אחרי כחצי שעה התחיל הטיפוס. בניגוד לעליות אחרות באתנה ההתחלה נוחה יחסית. הזווית לא היסטרית והעלייה מתקדמת בקצב טוב. מרחוק ראיתי עוד רוכב מטפס בקצב. כשהגעתי אליו נדהמתי לגלות שהוא בן 60 או 70. הלוואי עלי בגילו. טיפסנו כשעה ביחד עד שהוא עצר באחד הכפרים.
כבר כמעט שלא היו עצים והקרקע הלכה והתכסתה באדמה בזלתית שהזכירה קצת את רמת הגולן. הכביש התחיל להתפתל, סרפנטינה, ועוד אחת, ועוד אחת, הזווית הלכה והתעצמה, החום דווקא הלך וירד, הארבע-ראשי שלי צרח די! די! אבל היה ברור לי שאם אני עוצר עכשיו אין סיכוי שאמשיך את הטיפוס.
אתר הסקי, שסגור מאז ההתפרצות האחרונה לפני שנתיים שהרסה את הרכבלים, הוא המקום הגבוה ביותר שאליו ניתן להגיע ברכיבה. מרחוק ראיתי את בנייני האתר והתמלאתי מחדש באנרגיה. עוד מאמץ קטן, וזהו – טיפסתי גם אל האתנה! אין זמן להתרגש, הקור מקפיא, והמשכתי לפדל כדי לא לאבד חום גוף. מזל, תוך שתי דקות מיכל מגיעה ו"העמיסה" אותי ואת האופניים לתוך האוטו המחומם, והיידה – לרומא. בסך הכל, טיפוס של 1,900 מ’.

מסיציליה עברנו עם המעבורת בחזרה ליבשת וצפונה על כביש מספר 1 עד רומא, לשלושה ימים של עתיקות, אמנות, ארכיטקטורה, שווקים ואוכל נפלא. ואחר כך הביתה, להמשך החיים.

טיפים לרוכבים:

  1. לא להיכנס למנהרות (להסתכל במפות מפורטות לפני היציאה).
  2. נצנץ, גם ביום.
  3. דרום איטליה זה לא אירופה, מבחינת תנועה. אמנם היחס עדיין הרבה יותר מתחשב מהנהג הישראלי (שהוא כנראה שיאן העולם בחוסר התייחסות לרוכבי אופניים), אבל התנועה כבדה וחוקי התנועה אפילו לא משמשים כהמלצה.
  4. גם בקיץ, לקחת ביגוד חורף. בהרים האירופאיים תמיד קר ועלול לרדת גשם.
  5. אריזה: קניתי ב"דקטלון" (רשת חנויות אירופאיות) תיק ייעודי עם תחתית קשיחה וקירות רכים. לטיסה הוספתי קרטון קשיח שהונח בפנים, וכך קיבלתי מארז מצוין, שאפשר לקפל ולהכניס אותו למכונית רגילה.
  6. להיות בתקשורת כנה ומתמשכת עם בת הזוג ולתכנן תוכניות שיהיו טובות עבור השניים.

פורסם לראשונה בגיליון 97 של מגזין אופניים (2005)

 
Share

 MIRI2.jpg

 

 

ofanaim_magazin199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

panaracer.jpg

facebook.jpg

small_baner_motoofan.jpg

 

קוראים כותבים

מצאת מסלול רכיבה מענין? צילמת וידאו מגניב? הצטרף לקהילת הכותבים של אופניים! הצטרפותך תאפשר לך להוסיף ב"אזור הפרטי" אשר יופיע כאן כתבות ומסלולים, להשתתף בפורום אופניים, לנהל בלוג רכיבה, לקנות בחנות שלנו ולקבל עדכונים למייל בנושא אופניים

הניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים במייל על הנושאים הכי מענינים, המבצעים הכי חמים והחדשות האחרונות בנושא אופניים, הרשם לניוזלטר:

galil_ole_small.jpg

3PERY.jpg