[רוני קלדרון]

הרוח שנשבה בפנינו ביציאה מהמטוס בישרה על מזג האויר שילווה את שהייתנו בביג’ין.

משב חם ולח שעם הזמן פשוט התרגלנו אליו.

בדרכינו למלון הבטתי משתאה דרך חלונות האוטובוס בכמויות רוכבי האופניים שנהרו מכל הכיוונים וכבר אז גמלה החלטה בליבי להצטרף אליהם לרכיבה ודרך האופניים לראות את העיר ותושביה.

בשבוע הראשון לא הספקתי ממש לארגן לי זוג אופניים בגלל עומס העבודה שהיא הסיבה להיותי בביג’ין- שידור האולימפיאדה לערוץ הראשון. בשבוע הזה הספקתי להכיר מעט את רחובותיה הראשיים של העיר, את הנתיב האולימפי עליו נסע האוטובוס שהוביל את אנשי התקשורת והספורטאים ממקום אחד לשני ושמנע מאיתנו לשהות בפקקים ארוכים בכביש, את המאכלים הכל כך שונים ממה שאנחנו חשבנו כאוכל סיני.

במהלך השבוע הזה הספקתי לשכור אופניים

וטיילתי איתן לכיכר טיין אן מן. מחיר השכירות הזול (כחמישה שקלים לשעה) דירבן אותי לשכור אופניים לזמן ארוך ברגע שאוכל.

המחייה בסין כל כך זולה, שפשוט זה מזעזע לחשוב כמה אנחנו משלמים בארץ על מוצרים שונים, על מזון ביגוד והלבשה. בממוצע, ארוחה עולה כעשרה שקלים כולל שתייה וגם המחירים האלה יקרים מאחר והאולימפיאדה גרמה לחנויות ומסעדות להעלות את המחירים במאות אחוזים.

במרכז בייג’ין נמצא כלבו ענק הנקרא "שוק המשי" ובו ניתן לקנות חיקויים לכל המותגים האפשריים. כך יצאתי עם חולצות פולו וגאנט במחיר של 20 שקלים לחולצה, עם מכנסי מרלבורו ב 30 ש"ח לזוג, שעון רולקס בשישים שקלים וזוג נעלי טימברלנד בארבעים שקלים. כל קניה מלווה בהתמקחות שאנחנו הישראלים כל כך אוהבים והסינים פשוט חייבים. חולצת הפולו למשל התחילה במחיר של 650 יואן (כשלוש מאות ועשרים ש"ח) ואחרי דין ודברים בסינית עברית והרבה שפת ידיים ותיקתוק מספרים על המחשבון שכל מוכר נושא הגענו ל20 ש"ח. גם חולצות רכיבה במחיר סמלי של 50 ש"ח ומשקפי רכיבה "אוקלי" ב 25 ש""ח לא נפקדו מסערת הקניות של אותו יום.

לאחר כשבוע ניגשתי לחנות קטנה, מעין "חושה" שמשמשת כחנות למכירה ותיקון אופניים. המוכר, כמו כל תושבי בייג’ין שלא הבין מילה באנגלית או בכל שפה אחרת מלבד סינית הצליח להסביר לי שעדיף לקנות אופניים ולא לשכור אותן. אחרי שהתחיל ב 150 ש"ח והסכים להוריד ל 100 (מאה!! כן!!) ביחד עם מנעול מכובד, יצאתי לדרך שמח ושבע רצון. האופניים מזכירים מאד את האופניים שחברות מסויימות מוכרות במערב עבור ילידי אפריקה ב"מחירי עלות" של פי 10 ויותר ממה שהן עולות בסין לקונה הסיני הרגיל. למחרת החלטתי שאני רוכב מהמלון למקום העבודה באזור האולימפי שנמצא במרחק כ13 ק"מ מהמלון.הבטתי במפה בבוז ישראלי אופייני ולאחר שהייתי בטוח שאני זוכר את הדרך בעל פה התחלתי לרכב. יש לציין לשבח את העובדה שבכל כביש בביג’ין ואפילו אם הוא כביש צר, יש בצידו מקום מסומן לרוכבי אופניים, כך שחשבתי לתומי שהחיכוך עם מכוניות יהיה מינימאלי. בצומת הראשונה חטפתי חום. הרכבים בסין רשאים לפנות ימינה גם אם יש להם רמזור אדום.הרכבים הפונים שמאלה פונים בזמן שהמכוניות שנוסעות ישר גם נוסעות לתוך הצומת. תוסיפו לעניין גם עשרות ומאות הולכי רגל שחוצים בכל מצב את הצומת ועל כולם רוכבי האופניים שיחצו את הצומת גם ברמזור אדום המיועד להם וקיבלתם בלאגן מאורגן. בלאגן כזה שפשוט כולם מצליחים לעבור את הצומת ואף אחד לא צופר, אף אחד לא מקלל ואף אחד לא מתרגש.לא לשכוח שכוח האדם בסין זול וכך נמצא שבכל צומת מרומזרת ניצב שוטר במדים, וארבעה איש עם דגלים ומשרוקיות נמצאים בכל אחת מפינות הצומת. בצומת השניה כבר לא ממש התרגשתי ובשלישית רכבתי כמו כולם. הבעיה היתה שלא בכל צומת ניתן היה להמשיך ישר והיה צריך לפנות ימינה או שמאלה. אחרי שעה של רכיבה גיליתי לתדהמתי שאני נמצא כחמש מאות מטרים מנקודת ההתחלה שלי. לא הייתה לי ברירה, שלפתי את המפה והתחלתי לשאול עוברי אורח על הכיוון הנכון. ואכן אחרי שהבנתי כיצד המפה מראה את העיר הענקית הזו (פשוט היא לא מראה את הרחובות הקטנים- רק הראשיים) והצפנתי את עצמי התחלתי לדווש בכוון הנכון. הסתבר לי שרוב תושבי העיר מעשנים ולא כפי שראיתי דרך הבועה של מרכז השידורים והמלון. שאכן התושבים מסבירי פנים מאד לתייר ושמחיר השתייה שאני שותה במרכז השידור מופקע (הגנבים האלה לוקחים 2 שקלים וחצי לבקבוק קולה!). דיוושתי בכיף ברחובות העיר, נזהר מאד בצמתים, בעיקר מנהגי המוניות. האופניים מסוג סינגל ספיד עם פעמון ברזל איפשרו לי לשייט במהירות איטית עד סבירה. נראה לי שקצב הדיווש האיטי של הסינים מעיד על קצב החיים הכל כך שונה מהקצב המוכר לנו. בדרך ניתן היה לעצור את האופניים בכל מקום שנראה לי שווה ואני עצרתי בכמה חנויות ובכמה גנים נחמדים בדרך. העיר מכוסה במאות גנים בגדלים שונים. הגינות מטופחות כולן ומקושטות בפרחים ובצמחים ובבוקר מוקדם ניתן לראות עשרות ומאות סינים עומדים בגנים ומבצעים תרגילי טאי צ’י. את האופניים רוב הסינים לא קושרים כלל ופשוט מעמידים אותן ברחוב. מאד שונה ממקומותינו. כמות האופניים אוכלת בלי מלח את אמסטרדם ההולנדית, אולי גם כי בביג’ין גרים וחיים 20 מליון איש. לאחר יומיים יכלתי לקחת הפסקה נוספת בעבודה ולרכב לארמון הקייץ של הקיסרית. הארמון נמצא כעשרים ק"מ מהמרכז האולימפי והרכיבה אליו נעשתה בכיף. העיר עצמה שטוחה לחלוטין ואחרי שמכירים את צורת הרחובות בה, יחסית קל לנווט בה.אחרי שיטוט בארמון ובגניו המרשימים חזרתי לכוון המלון לא לפני שהתייעצתי עם השומרים בחזית מתחם הארמון. השומרים לא הסתירו את השתאותם מהמרחק שעלי לעבור. אחרי שהתחלתי במסעי למלון הבנתי גם למה. הדרך עברה ליד כביש מהיר וזיהום האויר היה לרגעים בלתי נסבל. להזכירכם, בזמן המשחקים האולימפיים הוציאה בייג’ין הוראה לתושביה שכל נהג יכול לרכב ברכבו כך שאם המספר האחרון בלוחית הזיהוי הינו זוגי, הוא יכול לנסוע ברכבו רק ביום זוגי וההפך. עדיין כמות המכוניות בעיר הייתה במימדים כמעט לא נסבלים ואנשים עמדו בפקקים ארוכים לאורך כל היום. מאז נסעתי כמעט בכל יום מהמלון למרכז האולימפי, מלבד בימים שירד כאן גשם שקצת הוריד את עומס החום והלחות המעיקה.הספקתי להכיר את "מקדש השמיים" את "העיר האסורה" את שוק הלילה והטיילת בדונג-דן. את אזור הבילויים ב"חוחיי" אבל זה כבר לסיפור אחר. כשאסיים כאן את עבודתי אמסור במתנה את האופניים לאחד מהשומרים בכניסה למלון בידיעה שזה ישמח אותו ביותר. שיי שיי (תודה) ולהתראות בארץ