היא התקשרה ושאלה בחשש, אם יש לו ניסיון עם אנשים מבוגרים. "וניסיון עם כבדי משקל, יש לך?" שאלה מהוססת, לא בטוחה שגם הפעם יענה לה בחיוב. "אם לא ננסה – לא נדע", ענה לה הוא, אופטימי במיוחד. "אני שוקלת 130 קילו", הזהירה. הם קבעו להיפגש בפארק הירקון, הרחק משכונת מגוריה, הרחק מעיניים מוכרות ובוחנות. הוא זיהה אותה מרחוק, הולכת לאיטה, גוררת את האופניים לצידה, מתנשפת ומתנשמת מהמאמץ. עוד באותו היום, הם עשו יחד טיול בפארק, ליד האגם. היא - על האופניים, הוא – על הרולר-בליידס.
זהו רק אחד מהסיפורים המתמיהים, המרגשים והמצחיקים שיוסי קט נושא באמתחתו.
קט, מעביר שעורי רכיבה על אופניים בצורה ייחודית שפיתח, כשהוא נוסע על רולר-בליידס ומלווה במסירות את הרוכב המתחיל. "דווקא ללמד מבוגר לרכוב, זה הרבה יותר קל מאשר ללמד ילד", הוא מסביר, "למרות שכביכול זה נוגד את ההיגיון, כי אצל אדם מבוגר הפחדים כבר מושרשים. למעשה, הפחד קיים ’עד ש...’, עד הרגע שבו עולים על האופניים ומתנסים ברכיבה. אבל ברגע שהוא בוטח במי שמלמד אותו וברגע שהוא מקבל קצת ביטחון, הוא משתחרר מהפחד וכבר מתרכז ברכיבה עצמה".
יוסי פוגש את תלמידיו החדשים בפארקים ובמוקדים נוחים לאימון. "כולם מגיעים מפוחדים – חלק בגלל שעבורם זוהי התנסות עם הלא מוכר, ואחרים בגלל שזהו מפגש עם פחד ישן. הקבוצה הגדולה והמשמעותית ביותר, מורכבת מילדים שמגיעים לשיעורי הרכיבה עם חוויה כושלת מהעבר. בדרך-כלל, מדובר בילדים שאבא רץ אחריהם בניסיון ללמד אותם לרכוב לבד ופתאום הוא עוזב את האופניים ונעמד. הילד, שלפתע שם-לב שהוא רוכב לבד ושאבא כבר לא לידו, נבהל ומאבד שליטה על אופניו, נופל ומרים ידיים. יש כאלה, שרק מרוב הלחץ של ההורים, שכבר כל-כך רוצים לסיים לרדוף אחרי הילד ועוד יותר רוצים לראות אותו רוכב בעצמו – נוטשים את הרכיבה", מסביר יוסי.
כדי להוציא את הילד מתבניות מחשבתיות מפחידות שבהן הוא שבוי, יוסי מקיים שיחת הרגעה. "אני מכניס להם לראש שמעכשיו והלאה – אני הגלגלי עזר שלהם, שאין להם מה לפחד כי אני כל הזמן לידם ושאני לא עוזב אותם. צריך לתת להם המון חיזוקים חיוביים כבר בהתחלה, כדי שזה יחלחל להם למוח ויישאר שם". בהקפה הראשונה יוסי מחזיק בכידון ובאוכף והילד רק מפדל. "עצם הרכיבה, מקנה לילד ביטחון עצמי. אני מדובב את הילד, מדבר איתו, מנסה להסיח את דעתו ולהסית את המחשבה מהרכיבה עצמה. גם כשאני עוזב אותו והוא כבר רוכב לבד, אני עדיין ממשיך לדבר איתו, לעודד אותו. עם כל ילד אני מדבר על העולם שלו. יש ילדים שאני מדבר איתם על בנות, יש כאלה שאני מדבר איתם על הארי פוטר ועם אחרים אני מדבר על יוגי. אחר-כך, כשהלמידה כבר נרכשת, אני מלמד את הילד לעצור, שזה בעצם ללמד בטיחות. בסוף, אני מלמד אותו התחלה של רכיבה, שזה נשמע טיפשי, אבל זה הדבר הכי לא טריוויאלי ללמד".
לרוב, ההמלצה של יוסי להורים, היא להשאיר את הילד ולחזור לקחתו בסוף השיעור. "יש ילדים שנוכחות ההורים מפריעה להם ויש כאלה שהיא דווקא מחזקת אותם. יש לי אינטואיציה טובה, כך שאני קולט את זה מייד בהתחלה ואם אני רואה שההורה עלול להוסיף להיסטריה של הילד ולשבש את תהליך הלמידה שלו, אני מעדיף לנתק אותו מההורה בזמן השיעור. כך, לילד יש יותר מרחב להתרכז ברכיבה עצמה ולא להיות נתון להשפעות חיצוניות".
יוסי אף ממליץ להורים להביא בסוף השיעור מצלמת וידיאו ולצלם את הילד, כדי שיקבל בטחון ושתהיה לו הוכחה שהוא הצליח לרכוב לבדו. "יש ילדים, שגם אחרי השיעור – עדיין לא מאמינים שהם הצליחו לרכוב בעצמם, בלי עזרה. הם צריכים איזושהי עדות לכך והמצלמה היא פתרון טוב. גם עבור ההורים זה פתרון מצוין, כי הם באים בסוף השיעור, כדי לתעד את ה’הפתעה’ וזה תירוץ מספיק טוב בשבילי לומר להם שלא יהיו נוכחים בשיעור ויגיעו רק בסוף, כדי לראות ולצלם", הוא מספר בחיוך.
בעת קביעת השיעור, ההורים מקבלים סדרת הנחיות, כשהראשונה שבהן, היא לא להביא את הילד בכוח לשיעור. "השאלה הראשונה שאני שואל, זה אם הילד בכלל רוצה ללמוד, כי אם הילד בא בגלל שההורים רוצים שהוא ילמד לרכוב – אין בזה טעם. הוא צריך לרצות את זה בעצמו. אני מבקש להוריד את גלגלי-העזר ולבדוק שהאופניים תקינות. אני גם מנחה אותם לבדוק בבית שקצות האצבעות של הילד יגעו ברצפה כשהוא יושב על האופניים, כי רק ככה הוא יוכל להתחיל לרכוב עם ביטחון". יוסי אינו שוכח את כללי הזהירות, ומבקש מההורים לשלוח את הילד עם קסדה לשיעור. "בלי קסדה אני לא מלמד", הוא מדגיש. כבר בהתחלה הוא מטיף לילדים על זהירות בדרכים ועל רכיבה בטוחה באזור פתוח. "התוכנית העתידית שלי, היא להקנות לילדים ערכים של ממש, להסביר להם בצורה מעניינת על זהירות בדרכים, להסביר להם על כללי רכיבה בקבוצה, כי כשאתה רוכב לבד זה שונה מאשר כשאתה רוכב עם עוד אנשים. אז, חלים עליך כללים נוספים ושונים".
כבר בשיעורים הראשונים, הילדים מקבלים תדרוך על רכיבה נכונה. יוסי מסביר כיצד למקם את כפות הרגליים על הפדלים ("זה לא מובן מאליו! יש כאלה שמפדלים עם קצות האצבעות"), מלמד להניח ידיים ישרות על הכידון ולאחוז אותו בעדינות ("להחזיק את הכידון ולשחק עם האצבעות, כמו שמנגנים בפסנתר"), להקפיד כל הזמן שהרגליים יהיו מקבילות. "אני מלמד יציבה נכונה ומדריך אותם לרכוב נכון מבחינה בריאותית".
הפריבילגיה הזו, של שיעורי הרכיבה, אינה מיועדת רק לילדים רגילים, אלא גם לילדים הסובלים ממוגבלויות שונות. "לומדים אצלי ילדים עם שיתוק מוחין, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, עם בעיות שמיעה וראייה. בשיעור שלי – כל ילד הוא אלוף ולא משנה מהי המגבלה שלו". בדרך-כלל, ילדים עם נכות או מוגבלות זקוקים ל-3 עד 10 שיעורים, כאשר ילד רגיל צריך שיעור אחד או שניים כדי לדעת לרכוב. "אצל ילד רגיל אני בדרך כלל, מוכיח בשיעור הראשון מסוגלות, מעניק לו ביטחון עצמי, ואנחנו בעצם עושים מעבר מעולם הפחד לעולם היכולת. השיעור השני כבר מושתת יותר על פרקטיקה, על אימון. לעומת זאת, ילדים בעלי מוגבלויות שונות צריכים יותר שיעורים, גם בגלל שהנכות או המגבלה עצמה גורמים לפחד וגם משום שלרבים מהם יש בעיות של שיווי משקל וצריך לעבוד על זה יותר", מסביר יוסי. שיעור אורך כ- 45 דקות. "מעבר לזה, הילד כבר עייף ואין לו כוח", מסביר יוסי. "הלמידה גוזלת מהילדים המון מאמץ. לכן, אני גם משתדל שהם ינוחו קצת בזמן השיעור, אחרת – הם סחוטים".
קט מקבל פניות רבות מהורים לילדים עם נכויות וקשיים שונים. "פיזיותרפיסטים, רופאים ומרפאים בעיסוק שולחים אליי ילדים, משום שהרכיבה על האופניים עוזרת לטפל בבעיות מוטוריות שונות. הרכיבה מסייעת לשיווי משקל, מחזקת את השרירים, מגבירה את הקואורדינציה, וזה מאד משמעותי בעיקר אצל ילדים עם מוגבלויות. "יום אחד, הגיעה אליי ילדה לשיעור ולפני שאימא שלה הלכה לדרכה, היא ביקשה ממני שאדבר עם בתה, כך שהילדה תראה את הפנים שלי. כבר בהקפה הראשונה דיברנו על כל מיני דברים, אבל כשהחזקתי את האוכף, הרגשתי שלגב שלה צמודה מעיין קופסה. שאלתי אותה מה זה, והיא ענתה לי שהיא חירשת מלידה וזה מכשיר השמיעה שלה. הפתיחות שלה הפתיעה אותי. היא סיפרה לי על זה בחופשיות ודיברה רגיל, בכלל לא ביקשה לראות את השפתיים שלי".
יוסי נזכר בילד בן 14, הסובל משיתוק מוחין קל שהגיע אליו לשיעור. "הפיזיותרפיסטית שלו הפנתה אותו אליי והוריו ביקשו שאנסה ללמד אותו לרכוב. הגיע אליי ילד מקסים, גורר רגל אחת ויד ימין שלו מתפקדת למחצה ומהעיניים שלו קלטתי כוח רצון אדיר", הוא מספר בהתרגשות. "אבא שלו היה מאד סקפטי ופקפק בכך שאצליח ללמד אותו. הוא אמר לי שהוא בעצמו רץ אחריו כל-כך הרבה שנים ושזה לא ילך. החלום של הילד היה לרכוב על אופניים ביום-כיפור עם כל החברים שלו והנחישות שלו הדביקה אותי. הרצון העז שלו ללמוד, החדיר גם בי מוטיבציה עצומה להתגבר על המכשול המוטורי. בהתחלה, רכבנו ברחבה של בית-הספר. בשלב הזה היה חשוב לי להקנות לו ביטחון, שלא יפחד, שיראה שהוא מסוגל. כבר בשלב הזה, הוא השתלט על האופניים יופי וכבר בסוף השיעור הראשון הוא הצליח לרכוב בלי עזרה. אחר-כך, נסענו לרכוב באזור הבית שלו. הוא חשש ליפול ופחד ממה שיגידו החברים אם יראו אותו ’מפשל’. לכן, התאמנו עוד קצת ואז עברנו בבתים של החברים, תרגלנו הרמת יד ועשינו להם שלום. הילד היה מאושר. וגם אני. הגשמתי לו חלום ומבחינתי, זה הדבר הכי חזק ומשמעותי בכל העבודה הזו", אומר יוסי.
אל יוסי הגיע גם איש כבן 45, בעל חברת היי-טק מצליחה, שכל ילדיו יודעים לרכוב ורק הוא לא. "הגיע אליי אבא כזה, מתוסכל לחלוטין שכל הסביבה שלו יודעת לרכוב ורק הוא לא. התסכול נבע גם מהמחשבה שהוא, כביכול, מבוגר מדיי בשביל ללמוד רכיבה על אופניים. בסך-הכול העברתי לו שיעור או שניים ואחר-כך הוא יצא לרכוב עם כל המשפחה שלו. זו תחושה כל-כך מספקת – לראות את החיוך על הפנים, לקבל את התודות אחרי זה, לדעת שהגשמתי למישהו חלום קטן", מספר קט.
יוסי מקדים תרופה למכה ומתריע כל תלמיד חדש, שמי שלא נופל, לא יודע לרכוב על אופניים. "אני אומר לילד שסביר להניח שהוא ייפול ואם הוא לא נופל באופן טבעי, אני ’עוזר’ לו ליפול– לא התרסקויות עם דם ושפשופים היסטריים בברכיים, אלא נפילה ’טובה’ כזו, בזווית הנכונה, כדי שהם יידעו שאם נופלים – לא קורה כלום. קמים וממשיכים לרכוב". כשההורים נשארים בכל זאת בשיעור ורואים את ילדם נופל, בדרך-כלל התגובה ההורית האינסטינקטיבית, היא לרוץ אל הילד. "אני מבקש מההורה לא לגשת לילד כדי שלא ליצור דרמות בעקבות הנפילה. אני מעדיף לנתח עם הילד את הנפילה ולגרום לו להבין למה הוא נפל ואיך למנוע את זה בפעם הבאה. ברוב המקרים, הילדים עצמם יודעים מהי סיבת הנפילה ואומרים לי בעצמם: ’לא החזקתי טוב את הכידון, איבדתי שיווי-משקל, לא הייתי מרוכז’ ואז הפרשנות הזו נותנת לנפילה איזושהי משמעות".
יוסי מתכנן לערוך סדנאות שיקנו לילדים דרכים להתמודד עם תקלות באופניים. "כשאנחנו היינו קטנים – סידרנו את התקלות בעצמנו! היום, עם כל בעיה הכי קטנה רצים לחנות אופניים, שיסדרו שם את הפנצ’ר. אני רוצה ללמד את הילדים איך לתקן פנצ’ר, איך לשים שרשרת שנפלה. אני חושב שההתמודדות, גם עם תקלות, היא חלק חשוב לא רק ברכיבה, אלא גם שיעור טוב לחיים".
מאת: דנה גליקמן
פורסם לראשונה בגיליון 95 של מגזין אופניים