בסוף השבוע של תחילת נובמבר מצאתי את עצמי יחד עם עוד כ-80 "שרוטים" עושה את דרכי צפונה למלון כפר גלעדי שם נערך "כוכב הצפון". כבר מההתחלה היה ברור שמדובר באירוע מתוקתק ברמות הגבוהות ביותר. למעשה מה שנותר לרוכבים שנטלו חלק באירוע זה פשוט ליהנות. וזה מה שעשינו.
הראל נחמני המפיק של האירוע ריכז סביבו "נבחרת חלומות" של אנשי ארגון שעשו את המוטל עליהם בצורה הטובה ביותר. צוות המאמנים ב"כוכב הצפון" כלל שורה שלימה של "פיגורות" בענף האופניים מהשורה הראשונה: עמוס וולף רוכב עילית וותיק ומתאם אופניים שהיה אחראי על הצוות המקצועי, רונן שירזלי רוכב מאסטר פרו ומאמן רוכבים לטראנס אלפ', וישראל חן רוכב מאסטר פרו ואלוף ישראל בנג"ש בקטגוריה. כיבד את האירוע בנוכחותו גם ניב ליבנר מקבוצת אמורה & ויטה האיטלקית.
מסלולי הרכיבה נבחרו בקפידה כאשר את כל העליות מסביב בגליל המערבי אנחנו טוחנים ללא הרף. הדובדבן שבקצפת היה כמובן הטיפוס לפסגת סבא חרמון כולל העלייה לרכבל העליון. הרוכבים המשתתפים חולקו לרמות כאשר כל משתתף יכול היה למצוא את המסגרת אליה הוא משתייך.
קבלתי לידי משימה לא פשוטה כלל עיקר. הקבוצה שלי היה מאוד הטרוגנית והורכבה בעיקר מחברי קבוצת כן ולא שהם עיוורים או כאילו שיש להם קושי בראייה ורוכבים על אופני טנדם. מעולם לא הובלתי קבוצה שכזו . זה היה עבורי אתגר מעניין וניסיון חדש מאין כמוהו. בימים שהייתי עם הקבוצה עברתי בעצמי תהליך פנימי. הם למדו אותי רבות על צניעות וענווה, על אהבה אמיתית בין אנשים, על חברות ורעות שקוראים עליה רק בספרים, על חוסר בתחרותיות ובאגו, ובעיקר על נתינה אינסופית בלי רצון לקבל מאומה. ריגש אותי במיוחד אחד העיוורים שבסוף המחנה נישק את כף ידי. האמת שכמעט ופרצתי בבכי.
מספר צפריר פז האחראי על קבוצת כן ולאי.
"המרכז הישראלי לכלבי נחייה קיים למעלה מעשרים שנה והוא ממוקם בבית עובד. המרכז מאמן כלבי נחייה עבור אנשים עם עיוורון, והפך ברבות השנים להיות מרכז המעניק מגוון של פעילויות תומכות. הכשרתם של כלבים אלו היא תהליך ארוך, יקר ומורכב שיש לו שותפים רבים. אדם עם עיוורון שזוכה לקבל כלב נחייה זוכה בניידות עצמאית.
לפני כשבע שנים היו במרכז שני זוגות אופני טנדם לרכיבת שטח, שנועדו לאפשר לעיוורים לרכב עם מתנדבים. על מנת לתת להם את האופציה החדשה, במצבם הנוכחי, לעסוק בספורט.
זו הייתה תחילת הדרך של קבוצת האופניים "כן ולא". את הקבוצה הקים מוטי רגב והוא מנהל אותה עד היום. אט אט נבנה צי של אופני שטח, שמונה כיום עשרים זוגות אופניים. בקבוצה חברים כשלושים עיוורים רוכבים, ועוד כחמישים מתנדבים רואים. כל סוף שבוע, שישי או שבת, מתקיימת רכיבה בכל מיני מסלולי טבע מגוונים. פעמיים בשנה יוצאים למסע רכיבת שטח של שלושה ימים, אי שם בצפון, או אי שם בדרום.
ענף רכיבת הכביש בתוך קבוצת כן ולא החל את דרכו לפני כארבע שנים. מספר "משוגעים לדבר" החלו להניע את הפרויקט. שני זוגות שטח עברו הסבה לאופני כביש ואלה היו הבסיס ממנו צמחה קבוצת הכביש. כיום יש לקבוצה שמונה זוגות טנדם כביש מקוריים, עשרה רוכבי כביש עיוורים ולקויי ראייה ומערך של כעשרים מתנדבים רואים רוכבי כביש מנוסים ומיומנים. מספר האופניים גדל בהדרגה הודות לנותני חסויות ותורמים.
קבוצת הכביש החלה ברכיבות קצרות, כאשר רכיבה של 50 ק"מ נחשבה לאימון קשה ומפרך. האימונים מתקיימים בשבתות עם נהלי בטיחות מאוד קשיחים וקשוחים.
הקבוצה מקיימת גם מסעות של שלושה ימים. ככל שהקבוצה התפתחה, גם המסעות התפתחו. עד היום הקבוצה יצאה עצמאית לחמישה מסעות כאלו: מבית עובד לאילת, ממש בתחילת הדרך, עם שלושה זוגות טנדמי כביש בלבד. בהמשך, על מנת להשלים את הארץ, ממטולה לבית עובד (עם חמישה טנדמים). ובהמשך חצינו את הארץ לרוחבה: טיפסנו על החרמון, רכבנו למחרת לנהריה. חצינו את הנגב, ושוב אילת, חוויות אין סוף ואנחנו כבר שמונה זוגות טנדם.
עם הזמן האתגרים גדלים. כיום אימון של 50 ק"מ הוא כבר "חימום". עברנו לאימונים של 80 – 70 ק"מ. הוספנו אתגרי טיפוס ועוד.
בימים האחרונים הצטרפנו בפעם הראשונה כקבוצה למחנה אימונים/מסע שמאורגן על ידי גוף חיצוני. אתגר של רוכבים רואים לחלוטין, הרוכבים על אופני כביש סינגלים. כאלו שאינם מכירים ולא יודעים כל כך מהו הטנדם, המהות של הטנדם, ומשמעות הרכיבה עם רוכבים עיוורים. הצטרפנו למסע "כוכב הצפון" בניצוחם של הראל נחמני וחגי גסטנר. ניסיון ראשון, ומוצלח מאין כמוהו. לצורך כך עברנו הכנה אינטנסיבית, הכנו את עצמנו לאתגרי רכיבה שטרם עברנו כמוהם. שלושה ימים מדהימים של טיפוס על הרי נפתלי, על רמת הגולן והשיא של היום השלישי, טיפוס על החרמון. את הקבוצה הוביל אייבי גילת, רוכב כביש ומאמן מנוסה, שזו לו הפעם הראשונה שהוא נתקל בקבוצה כזו. אייבי הצליח להתמודד עם האתגר במובנים השונים והמגוונים שלו בהצלחה מעוררת התפעלות.
לפני כמעט ארבע שנים התבקשתי לנהל את הקבוצה, היה זה אתגר לא פשוט, והוא עדיין כזה. לקחת רוכבים שבאים כל אחד מרמת רכיבה אחרת, עם רמת מוטיבציה אחרת ולקבץ אותם באותו מקום של רכיבה קבוצתית. אבל האתגר הזה הפך לפשוט יחסית, כאשר הרוח השוררת בין החברים היא "כולם בשביל כולם". המקום שבו כולנו רוכבים בשביל לצאת ולכבוש אתגרים חדשים. לאפשר לחברנו העיוורים לחוש את רוח המהירות, לחוש את הנופים הבלתי נגמרים וליהנות מהעשייה המיוחדת הזו ביחד. לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה. כמות המתגייסים והמתנדבים הייתה מדהימה. איתי מנהלת את הקבוצה בטי בן בשט, שותפה מיוחדת במינה לרכיבות ורוכבת כביש מצוינת. עם הבנה כוללת של היבטים רבים, שאני, כרואה, אינו מסוגל לקלוט. ביחד איתה, הגענו כקבוצה לאן שהגיענו. להישגים נפלאים אותם אנחנו "מוכיחים" בשוטף ובמסעות השונים, ושבאה לידי ביטוי לאחרונה, ב"כוכב הצפון".
רכיבת טנדם היא זוגיות לכל דבר. כשאתה מצוות על האופניים עם אדם עיוור, אתה הכול בשבילו מאותו הרגע. אתה אחראי לקבל אותו לפני הרכיבה, לוודא שהוא אמנם מוכן ושכל הציוד מאורגן עבורו. אתה העיניים שלו, אתה מספר לו הכול על הרכיבה, על הנוף, על הכביש, ועוד ועוד. כשעוצרים לחניה והולכים לשתות קפה יחד, אתה נמצא שם בשבילו. מעל הכל אתה אחראי על הבטיחות שלו וזו המשמעות הכי גדולה. עם סיום הרכיבה הזוגיות אינה נגמרת. צריך להתארגן לקראת הפיזור, להתארגן על הציוד, ועוד. וכן, יש חיוך של סיפוק, של שני הרוכבים, על ההנאה המשותפת שהצליחו לעבור ממש ביחד".
מספרת בטי בן בשט אחת מבעלי קשיי הראיה שהשתתפה ב"כוכב הצפון":
"אומרים שתחרות בריאה היא כאשר כל אדם נמדד ביחס לעצמו. זה נכון. בעיקר מפני שכל אחד מאיתנו בנוי אחרת. לכל אחד יש יכולות שונות, כאלה שהוא נולד איתם וכאלה שהוא רכש ואימץ לאורך השנים. תחרויות הם מצב שבו קבוצה של אנשים בעלי יכולות זהות בודקים בינם לבין עצמם מי מהם יכול יותר. לרצות להיות יכול יותר הוא דחף טבעי ואנושי. היופי הגדול והמרגש יותר הוא כשקבוצה של יכולים מקבלת באהבה קבוצה של יכולים אחרת, ומעניקה לה חיבוק חם ועוטף. זאת לא הייתה תחרות, אבל זאת הייתה רכיבה בתוך וכחלק מקבוצה של רוכבים שעד אז יכולנו רק לחלום לרכוב איתם, לצידם.
"לפני הסיבוב יש עלייה שהיא כמו קיר. אם צריך אז תלכו ברגל, זאת לא בושה". כשעמדו כולנו למעלה אייבי כמעט התעלף מהתרגשות. "לא ראיתי דבר כזה" הוא אמר לנו. התמוגגתי. גם מגאווה וגם כי היה כיף גדול להפתיע אותו. במעלה הדרך לחרמון חלפו לידינו רוכבי הסינגל, מעודדים, תומכים, חולקים חוויות. אני יושבת מאחור ובעיקר שומעת. מעצם המאמץ גם מעט התמונה שאני רואה בדרך כלל נעלמת. אבל אנחנו שם ואנחנו מדוושים. צפריר מספר לי על כל עיקול וכל מהמורה בדרך ואני יודעת מה קורה רק על סמך מה שהוא מעביר לי. עוד סיבוב ועוד דיווש וממש עוד קצת ורק עוד רגע. אחרי הפינוקים של הצוות וחיבוק חפוז עם איש השלג, מתחילים לרדת. בירידות אין עלינו, הקילוגרמים של אחרי החגים והמשקל של הטנדם עושים את העבודה. אייבי כמעט מת. רק כשהיינו למטה כולנו יחד הוא חזר לנשום.
לא הייתי מצליחה לרכוב בלי הרוכב הקדמי שלי ולא הייתי מגיעה לכוכב הצפון בלי הנכונות והקבלה המופלאה של הראל נחמני. תודה לכולם, כבוד גדול להיות חלק מקהילת רוכבי הכביש.
"כוכב הצפון" יחד עם קבוצת כן ולא הייתה חוויה מעצימה, עבורי ועבור חברי הקבוצה. לדעת שנתנו לעיוורים ולבעלי ליקויי הראיה את ההרגשה שהם חלק מאיתנו קהילת רוכבי הכביש נתנה לי באופן אישי ולחברים תחושה של התרוממות רוח. חבל שנגמר.
