top_logo.png

______ ____ _____ _______-01_1.jpg

 



        

ראיון עם סוזי דבוסקין

יום ראשון בבוקר, ואני ברכיבת שחרור שגרתית. בעצם לא כל כך שגרתית. אני לא מפסיקה לחייך, כמו שתמיד קורה לי כשאני עם סוזי. מי לא מכיר את סוזי דבוסקין? האשה שיותר מכל מזוהה עם הפרוייקט המופלא של טריאתלון נשים. שהביאה כל כך הרבה נשים לגלות את העולם המופלא של הספורט, את החוויה המעצימה של טריאתלון נשים ושל טריאתלון בכלל. והכל כהנצחה לבתה תמר, שנהרגה בתאונת פגע וברח בעת אימון אופניים.

סוזי בת 62 (וגאה בכל שנה, היא מוסיפה בחיוך) נשואה לדני ואמא לשלושה: אורן, עודד ותמר (שאלה קשה להורים שכולים, היא מתוודה ומוסיפה בנחישות: "אבל אני לא מותרת על תמר"). במקצועה היא מורה לחינוך מיוחד ועוסקת גם בתכנית בר מצווה לילד המיוחד, כחלק מהתנועה המסורתית, וכן מכשירה בני נוער ומבוגרים למיומנויות בית כנסת. העיניים שלה נוצצות כשהיא מספרת על בר המצווה שהיה לפני חודש לבחור בן 70 שלימדה, ומוסיפה: "כמו שאני מעצימה נשים בספורט, אני מעצימה אנשים בתחום היהדות. ושניהם זה כיף, כיף אדיר!"

היא השתתפה באינספור טריאתלונים ואפילו במכבייה, השתתפה בצליחת הכינרת, באירועי אופניים שונים, החל מרוכב ישראל וכלה סובב כינרת עם התאונה הגורלית. היא רוכבת, רצה, שוחה ועוסקת בפילאטיס, ולפני חודש גם סיימה חצי איש ברזל, ואף לקחה מקום ראשון בשכבת הגיל שלה.
אנחנו מסובבות רגליים ומשוחחות, וסוזי מספרת לי, בחצי התנצלות, על ההתאוששות הארוכה שלה מהאתגר העצום של חצי איש הברזל. על התסכול מכך שהיא כל כך חזקה, ומפרק הירך שלה המפריע לה ליהנות. ואני נזכרת בימים אחרים, בתסכולים אחרים, כשרק התחלנו להכיר אחת את השנייה. רק לפני שלוש שנים (איך שהזמן טס) ניהלנו אינספור שיחות דומות, אחרי תאונת האופניים בסובב כינרת. סוזי הייתה מרותקת להליכון בעקבות שברים באגן, לפני ניתוח בעצם הבריח, ואז עוד לא ידענו אם תוכל לחזור לרכוב, לשחות או לרוץ. אז ליוויתי אותה במאבק ההרואי שלה לעלות ולרכוב שוב, למרות הטראומה והכאבים, בחזרה הארוכה והכואבת לריצה ולטריאתלון. ומאז, אני לא יכולה שלא להתמלא אושר בכל פעם שאני רואה את סוזי על האופניים. אני מזכירה לה את זה, ושתינו חושבות על כך שאז, אף אחת מאיתנו לא העלתה בדעתה, שהיא תחזור, ובגדול, ותסיים אתגר עצום כמו חצי איש ברזל.

התחלת עם טריאתלונים בגיל מבוגר יחסית, איך הגעת לזה?
מגיל צעיר אני שוחה בקביעות. אני שחיתי, וגם עשיתי את צליחת הכינרת ודני תמיד רץ. תמר, אורן ועודד היו רצים במרוץ רעננה בקביעות. אורן היה הראשון לשלב את הכל ולעשות טריאתלון באוגוסט 94, ותמר הייתה שם לעודד. בטריאתלון הראשון הזה חילקו פליירים לטריאתלון הנשים הראשון שהתקיים חודש אחרי, בספטמבר 94. ותמר אמרה: "רק עם אמא". וכך זה נולד. בעצם תמר הולידה אותי לתוך עולם הטריאתלון. ואז השתתפנו שתינו יחד בטריאתלון הנשים הראשון שהיה בעכו בחוף התמר. בטריאתלון הנשים השני, הייתי פצועה ועמדתי בצד ועודדתי את תמר. וטריאתלון הנשים השלישי, כבר היה על שמה.

יותר מהכל את מזוהה עם טריאתלון הנשים. ספרי לי קצת על הפרוייקט המיוחד הזה...
תמר נהרגה באוגוסט 1996. טריאתלון הנשים היה צריך להיות בתחילת אוקטובר. כשהציעו לנו לערוך את טריאתלון הנשים השלישי על שמה – מיד הסכמנו. זו הייתה ההתחלה, חזרתי מפציעה לטריאתלון הנשים השלישי. את טריאתלון הנשים הרביעי, כבר אנחנו ארגנו, ואז גם העברנו אותו להרצליה.
אני זוכרת שיצאתי לאימון הרכיבה הראשון שלי לקראת טריאתלון הנשים השלישי. יצאתי לתשע דקות של רכיבה. והרכיבה הקצרצרה הזו הצעד הראשון לקראת "חצי איש הברזל" ורכיבה של 90 ק"מ. אבל יותר חשוב מזה, תשע הדקות האלו היו הדקות הראשונות שהקדשנו להעצמת נשים אחרות. הוכחנו שכל אחת מנצחת. שנשים Can, Want, Dare , יכולות לעשות דברים חדשים בחייהן, כולל ספורט. ומה שנשים מעיזות לעשות בספורט ובטריאתלון, נותן להן בטחון עצמי לעשות בתחומים אחרים בחייהן.

עברת כל כך הרבה קשיים בחיים, התמודדת עם שכול, עם אבדן, עם פציעה. איך עושים את זה? מאיפה תעצומות הנפש האלו?
זו בחירה.  בתורה כתוב ובחרת בחיים. ואני בוחרת בחיים, והחיים הם נהדרים, מלאי חוויות חיוביות. תמיד הייתי כזו, גם לפני שתמר נהרגה. ויש מעגלי תמיכה נוספים. יש את דני לידי, שגם הוא נחוש בדרכו להמשיך לחיות, חיים עם משמעות, ולא רק לשקוע באבל או בפציעות. ויש את מעגל החברים, חברים שצצים ועוזרים, אנחנו רק צריכים להיות פתוחים כדי לקבל אותם ולקבל את העזרה וכך מצליחים. 
החיים הם דרך, והדרך מלאה בבורות, מחסומים ופיתולים. אם נחפש תמיד דרך ישרה –נהיה תמיד בדיכאון. אבל אם נוכל לראות את הדרך, לאהוב אותה ולקבל אותה, אז לא רק נשרוד אלא גם נהנה. ואז נמצא את הדרכים להוציא את עצמנו מהבורות ולהעריך את הדרך והפיתולים, ולהתמיד בדרך.

מה את אוהבת באופניים? בטריאתלון? בספורט?
אני אוהבת את הכוח ואת היכולת, וזו תחושה ממכרת. אני יכולה לעשות את הכל, לא רק בספורט, כשאני יכולה לשחות, לרכוב ולרוץ. זה נותן לי את האמונה בעצמי: אם אני יכולה לנצח את הריצה ולרוץ – אני יכולה לעשות הכל, פשוט הכל. 
בשחייה, הכניסה למים בשבילי מטהרת אותי. באופניים: הרכיבה משחררת אותי, המהירות, השליטה, האיחוד עם האופניים, הרוח. זו דרך נפלאה לראות את הארץ שלנו, בקצב מסחרר, "לעוף בתוך הטבע" זו תחושה אדירה, תחושה נהדרת, תחושה ממכרת. הגעתי לשלב שלפעמים אני גם נהנית בריצה (צוחקת). הפעם הראשונה שנהניתי מריצה זה היה גילוי, זה היה וואו. ואחרי שהתחלתי לרוץ עוד פעם, חיכיתי לדקות האלו בתוך הריצה שאני נהנית וקל לי וזורם. 
אני מתמכרת לתחושה של חציית קו הסיום. וזו באמת התמכרות, לחיוב ולשלילה. יש גבולות, ואנחנו כל הזמן דוחפים אותם, מרחיקים אותם ומגלים מחדש שמה שחשבנו שהוא גבול נשאר מאחור מזמן.
לפני שנה בטריאתלון נשים חשבתי שזה יהיה הטריאתלון האחרון שלי, שזה הגבול שלי, בגלל עוצמת הכאבים, וגיליתי שלא... ועשיתי עוד ספרינט, ועוד ספרינט, ואולימפי, ודואתלון ואז עשיתי את טריאתלון תל אביב בשליטה ועם תחושה נהדרת. ואז הגעתי ל"חצי איש הברזל" וזה היה קל יותר ממה שחשבתי, כי האימונים עצמם היו הרבה יותר קשים מהתחרות עצמה, תודות למאמן שלי רן שילון. אני מאמינה שאם אני יכולה לעשות את זה, אז כל אחת יכולה. רק להחליט שאנחנו רוצות, ולהאמין בעצמנו שאנחנו יכולות לעשות את זה.

חצי איש ברזל בגיל 60+ , מאיפה זה בא?
האמת שהחלטתי לעשות חצי איש ברזל כבר בגיל 58, אבל אז הגיעה הפציעה בתאונת האופניים, שהוציאה אותי מפעילות וחשבתי שזה הסוף. קצת חייתי בעבר, בתקופה שלפני, אבל אסור לנו לחיות בעבר. אז, שנתיים ותשעה חודשים אחרי התאונה הייתי על קו הזינוק של חצי איש הברזל. שוב בזכות האמונה של רן בי,  היו פעמים שהוא האמין בי הרבה יותר ממה שהאמנתי בעצמי. ובזכות דני שעמד לצידי ותמך בי בהכנות לתחרות, בדרך לתחרות, בתוך התחרות -  הוא היה שם בשבילי. עם המון אהבה, פשוט מתוך אהבה ונתינה. 
בעיני אי אפשר להגיע לאף הישג לבד. אנחנו תמיד בקרבת משפחה, צוות, חברים... וזה נכון בהתמודדות עם אבל ושכול, או בחצי איש הברזל, או בטריאתלון הנשים, או בכל מיומנות חדשה שמתמודדים איתה. זה מה שאנחנו נותנות אחת לשנייה בטריאתלון הנשים: התמיכה, האמונה, הפרגון, הדחיפה, האהבה והחיבוק.
המטרה הבאה שלי להביא טריאתלון נשים לאירופה. שעוד נשים יחוו מה שנשים ישראליות חוות. לתת את המתנה הזו לעוד ועוד נשים.

ספרי קצת על שגרת האימונים לפני ה..חצי איש ברזל?
האימונים שלי היו שונים מאימונים של מתאמנים אחרים. אבל זו הגדולה של רן שמכיר אותי. כל מאמן מקצועי לוקח את המתאמנים ומתאים את האימונים למתאמנים, ולאיפה שהם נמצאים. עשיתי פחות ממה שנשים אחרות עשו, אבל זה הספיק לי. הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה 13 ק"מ, משולבת בהליכה. וזה הספיק לי. והאמנתי וסמכתי עליו שלמרות שלא רצתי 21 ק"מ אוכל לרוץ את זה.
בדרך כלל היו שני אימונים ביום, אבל קצרים, לא ארוכים: פילאטיס, שחייה בים, רכיבה בקבוצה ולבד וריצות. בשבת בשיא הרכיבה הגעתי לארבע ורבע שעות רכיבה ורבע שעה ריצה אחרי. רוב הזמן הייתי ללא מד דופק ולפי תחושה. וגם את התחרות עשיתי בלי מד דופק. בסך הכל בשיא הגעתי ל-15 שעות בשבוע. בדרך כלל היה 12-13 שעות שבועיות. ועדיין זה עייף אותי, היו תקופות שהרגשתי שאני רק אוכלת, שותה, מתאמנת וישנה.

ואיך היה בחצי איש הברזל?
כיף אדיר. הגעתי כל כך מוכנה, שבאיזשהו שלב אמרתי לעצמי: "מה,זהו זה? זה הכל?"
כמה ימים לפני התחרות, רן ישב איתי שעה וחצי ונתן לי תדריך מפורט. ההתנהלות של התחרות מאוד חשובה: מתי לשתות, מתי לאכול. וחשוב גם לחלק את התחרות לקטעים קטנים יותר, אחרת זה בלתי נתפס. כי אי אפשר לדמיין 70.3 מיילים (כך קוראים לזה שם 70.3 Iron Man). חילקנו את התחרות לשחייה, ואז 18 ק"מ באופניים, ועוד 28 ק"מ באופניים וכך הלאה וכך הלאה ואותו הדבר בריצה, חילקנו לקטעים קצרים שידעתי שאני יכולה לעשות וביניהם הליכה.
באתי חזקה, ואחרי מנוחה יחסית, ומזג האוויר היה נפלא. סיימתי ב-י:42  שעות, שזה אדיר ומדהים (הייתי בטוחה שייקח לי 8 שעות). זו הייתה פעם ראשונה שהתחריתי בחליפת שחייה ופשוט זרמתי: הסתכלתי על השעון ולא האמנתי. ואותו הדבר באופניים: הסתכלתי על השעון על המהירות ולא האמנתי. כיף, פשוט כיף. ובריצה עשיתי בדיוק לפי תכנית והייתי בשליטה מלאה. זו העצמה אדירה להיות בשליטה בדבר חדש ומאתגר. בריצה היה שלב שאפילו נהניתי. שאר הריצה הייתה אתגר, והתפוצצתי מגאווה שאני עומדת באתגר. כל הזמן דמיינתי את קו הסיום. דמיינתי את עצמי עוברת את קו הסיום עם הדגל שלנו.
ודני בא לעודד אותי במסלול האופניים, ובריצה שוב ושוב. והרגשתי גאווה שהייתי האשה הכי מבוגרת בתחרות. האמת, חשבתי שאני אגיע אחרונה. ולא היה אכפת לי להיות אחרונה. ובסוף לא הייתי אחרונה. הגעתי במקום הראשון בשכבת הגיל, ועשיתי בזמן שלא דמיינתי שאפשרי בשבילי, וזה היה רק הקרם על העוגה. העוגה זו התחרות, ולסיים זה כבר מספיק. ידעתי שאם אני מסיימת, אני מנצחת, אפילו אם אני מגיעה אחרונה, אני מנצחת. וידעתי שאני אסיים, אפילו הדגל היה מוכן, כי ידעתי שאני אסיים.
ועד עכשיו אני מסתכלת על תמונת הסיום שלי, עם הדגל, ועולות לי דמעות התרגשות בעיניים.

מה החלום שלך?
יש חלומות של שלום ושלווה בעולם. אני יודעת שאני לא יכולה באופן אישי לגרום לזה, אבל אני יכולה לתת השראה, ולחיות בשלווה ושלום בקהילה שלי: משפחה, חברים, בית כנסת, נשים וגברים בטריאתלון, בספורט. ואם אני יכולה לתת השראה ממני וגם מתמר, כי זו גם מהות החיים שלה, לכמה נשים שמשתתפות בטריאתלון נשים, אז כל אחת מהן יכולה להעביר את השלווה ואת העוצמה ואת החוויה של ההתמודדות עם הגוף עם כל הכוחות הדרושים והאפשריים הלאה לסובבים אותה. וזה החלום שלי.

איזה מסר יש לך למי שקורא ולמי שקוראת את הכתבה הזו?
קבלו את עצמכן. איפה שאתן נמצאות עכשיו. ושנשים יידעו שיש כוחות נסתרים בתוכן, שהן רק צריכות לרצות לגלות אותם ולצמוח באמצעותם.

ואחרי כל זה אני מסתכלת על סוזי רוכבת לצידי, על שמחת החיים שלה, על אהבת החיים שלה שהיא מקרינה על כל הסובבים, ומבינה איך זה שבחברתה אי אפשר שלא לחייך.

מאת: מור שלזינגר

Share

 MIRI2.jpg

 

 

ofanaim_magazin199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

panaracer.jpg

facebook.jpg

small_baner_motoofan.jpg

 

קוראים כותבים

מצאת מסלול רכיבה מענין? צילמת וידאו מגניב? הצטרף לקהילת הכותבים של אופניים! הצטרפותך תאפשר לך להוסיף ב"אזור הפרטי" אשר יופיע כאן כתבות ומסלולים, להשתתף בפורום אופניים, לנהל בלוג רכיבה, לקנות בחנות שלנו ולקבל עדכונים למייל בנושא אופניים

הניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים במייל על הנושאים הכי מענינים, המבצעים הכי חמים והחדשות האחרונות בנושא אופניים, הרשם לניוזלטר:

galil_ole_small.jpg

3PERY.jpg