נשים רוכבות דרומה - יומן מסע

כשהייתי קטנה, ושאלתי שאלה קשה שמתחילה ב'אם' או כשביקשתי בקשה קצת גדולה ולא מציאותית, ישר היו עונים לי "אם לסבתא היו גלגלים....", כך היו סוגרים את הדיון. עכשיו כשגדלתי ונחשפתי לסודות העולם הגדול, גיליתי שלסבתא יש גלגלים והיא נוסעת איתם למדבר, לכבוש את הערבה על אופניים. אחרי שהיא היתה כבר בצ'כיה, בקפדוקיה, הרי הטארוס, הסבתא משאירה לי את האבק מאחוריה ומפדלת במרץ בעלייה. מי היא הסבתא שבחבורה, לא אגלה לכם ואני בספק אם תצליחו לזהות אותה מהתמונות. ארמוז לכם, שהיא גם הילדה הכי שטותניקישבחבורה, וכשהיא פותחת את הפה, כולנו מתגלגלות מצחוק.
 

שבע עשרה נשים יצאו למסע דרומה, ואני זכיתי להיות אחת מהן. את חלקן אני מכירה מקבוצת הרכיבה של גילי לורבר 'נשים רוכבות בטבע' ואת חלקן הכרתי לראשונה בסמר. רוכבות ותיקות שמגיעות לרכיבות הארוכות יותר. במשך שלושה ימים האופניים ואנחנו גמענו יותר מ- 100 ק"מ בערבה.

ההכנות למסע
מהרגע שגילי הודיעה שנוסעים לערבה לשלושה ימים לסמר כולן מתארגנות. דואגות לחופשה מהעבודה, לסידור לילדים וכמובן להיכנס יותר לכושר. לקראת המסע, התחלתי להצטרף בקביעות לרכיבות בימי שישי, שהן רכיבות ארוכות יותר, מאתגרות יותר. שם הכרתי את ה'גרעין הקשה' של הקבוצה. עם המאמץ והקושי, הגיעו גם הרבה צחוקים, וחברויות שמתחילות בשיחה על האופניים ונמשכות בהפסקה של הפירות היבשים בדרך.

הגעתי לקבוצה לפני כמעט שנה, עם אפס כושר והמון עודף משקל. אחרי שמאסתי בחדר הכושר, חיפשתי לעשות ספורט אבל גם להנות. אני זוכרת את הרכיבה הראשונה שלי, מצורן ליער אילנות, 18 ק"מ כשגילי לידי, מסבירה לי מה עושים בירידה, איך מורידים הילוך בעלייה, ומיכל, ענבל ורותי מלוות אותי בדרך. הן כבר ותיקות יותר, עברו את זה, והעובדה שהן משתפות אותי שגם הן התחילו כך, מעודדת, נותנת לי את האמונה, שעל אף הכושר הירוד, אצלח את המשימה. מיכל מסבירה לי באותה רכיבה, שאין כאן תחרות, לא צריכה להיות ראשונה או שנייה, אלא לעשות את זה, בקצב שלך, לפעמים קל לך יותר לפעמים פחות אבל העובדה שאת לא מוותרת, היא החוזקה הגדולה.

וכך בשנה האחרונה, רכבתי הרבה רכיבות מקומיות וגם ברחבי הארץ, ועם זאת, לצאת לשלושה ימי מסע, זו החלטה לא פשוטה. דורית היא הרופאה של הקבוצה. אומנם, היא מכחישה את זה ואומרת שברכיבות היא בחופש אבל זה לא עוזר לה. בסופו של יום כשצריך משהו, כולנו פונות אליה. למסע היא צרפה את טוני, חברה שלה, שהיא גם רופאה. דורית פצחה במסע השיכנוע ואמרה לי נחרצות שה'כל מנטלי' ואין שום סיבה שלא אשתלב ואצליח.

היום הראשון למסע- שביל ישראל וסינגל שחרות
בתחילת המסלול ליד חאן שחרות, אנחנו פוגשות את יאיר ואלעד מ"סמר בייק" ומתחילות בסינגל בנחל זוגן, מגיעות לתצפית מרהיבה על כל הערבה. המסלול הוא מסלול קרוס קאונטרי קל, משולב עם סינגל, חלקו סלעי מאוד וחלקו זורם מאוד. המסלול מעגלי ומוביל אותנו בסינגל בירידה לחאן שחרות שם אנחנו פוגשות גמלים. אראלה ישר מנהלת רומן קצר עם אחד הגמלים או שאולי זו הייתה נאקה?

לפני העלייה חזרה לאוטובוס, אנחנו מבקשות קצת מתיחות, ונאוה, שהיא מורה לחינוך גופני, מלמדת אותנו לנשוף. "בנות, יש מספיק אוויר לכולן, לא צריך לקחת הרבה אוויר" היא אומרת, "צריך רק לנשוף". בהמשך, אחרי עוד כמה פעמים כאלו במהלך המסע, אנחנו מבינות שהיא צודקת, צריך רק לנשוף, להוציא, לשחרר, יש מספיק אוויר לכולן.

אולי זה ככה גם בחיים ושכחנו את זה קצת? אני חושבת אולי לא צריך לקחת כל כך הרבה, לאגור, יש מספיק לכולם. צריך רק לנשוף, לתת, להעניק, וכל השאר יסתדר. אני מנסה לנשוף עוד קצת.

כשאנחנו מגיעות לחדרים בסמר, ירון דואג לפנק אותנו במרק חם וטעים עם המון שקדי מרק פריכים. הבנות הולכות להתארגן ולנוח קצת לפני ארוחת הערב. רותי, שלא הספיקה להתנגד בזמן, מנודבת על ידי גילי לארגן את הפעילות האומנותית לערב.

בירות, יין אדום ולבן זורמים לשולחן, ירון מפנק אותנו בבשרים טובים, אסאדו, קבבים, עוף שהתבשל במדורה בתוך בור והוא רך ועסיסי, סלט קצוץ דק וקערה ענקית של טחינה, שהם מכינים לבד במקום. כשאנחנו כבר כמעט לא נושמות, ירון מספר לנו את המוטו שלו, שההצלחה של האירוח מבחינתו, יהיה אם נצא עם יותר ממה שנכנסו. ואנחנו חשבנו שעם כל הפעילות הגופנית הזו אולי ננשוף כמה קילוגרמים החוצה.

בתוכנית האומנותית, רותי דואגת שכולם יעשו הפעלות כאלו ואחרות, אין ספק מנהלת טובה. מדי פעם דואגת לזרוק מילת עידוד. כך יוצא שלכבוד יום ההולדת של אומנה, שרים שירים, אוכלים עוגת ילדות, שרית עושה לנו משחק חשיבה ואורלי מחלקת לנו קלפים עם ערכים, כל אחת אומרת לאומנה ברכה אישית, ומעניקה לה אבן שהיא מצאה היום ברכיבה. שש עשרה בנות שמברכות את אומנה ומאחלות לה שפע מכל הלב, גורם לכולנו להתרגש ולקוות שיום יבוא ואולי נזכה שיום ההולדת הפרטי שלנו יהיה באחד המסעות.

רגע לפני שאני נרדמת, כמו בסרט רצים לי בראש המסלולים של היום, השבילים שרכבנו בהם, הנופים ואני ממשיכה לחלומות מתוקים.

היום השני למסע- מנאות סמדר ליהל ויוטבתה

האוטובוס לוקח אותנו לנקודת ההתחלה. יאיר מסביר לנו על האקולוגיה ועל מיחזור השפכים של נאות סמדר, איך באמצעות צמחיה הם מטהרים את השפכים ומשתמשים בהם. אצלם, הבעיה הפוכה מאחר והישוב קטן אין מספיק שפכים שיספקו את כל המים הדרושים להם.

תחילת המסלול שביל זורם, כייפי, סוחף, במהירות שלו, בנופים המתחלפים, בעוצמה של הטבע שמסביבנו. הרגליים מפדלות והרוח על הפנים, אנחנו מאושרות. ירון מחכה לנו בשטח עם תמרים מדהימים, פירות ותה חם.

ממשיכות במסלול, מגיעות לסינגל ולמצוק שלילי, אלעד מדגים לנו איך הוא יורד את זה. חלקנו מנסות. גם הסבתא. ממשיכות עם ערוץ הנחל, חלקו מסומן יותר וחלקו מסומן פחות, ארץ בראשית לרגלינו, או יותר נכון לומר תחת גלגלינו.

אנחנו על האופניים, רוכבות בערוץ נחל, הרים מסביבנו, חום וקצת ירוק בעיניים, השמים תכלת, קצת עננים, מתחברות לטבע. אפשר לגמוע מרחקים ולהריח את האדמה ולראות את הסלעים מקרוב. גילי רוכבת לידי ומסבירה לי את ההתמודדת עם תוואי השטח, אני מתאמנת לצידה ומצליחה להפנים את הדינמיקה הפנימית, הזרימה שדרושה כדי לעבור את המהמורות.

בדרך יש פנצ'ר בגלגל, זה יהיה הפנצ'ר היחיד בכל המסע. מזל שלגילי יש תולעים. ערכה עם תולעי תפירה ומחט, אלעד וגילי "תופרים" את האופניים.

בוב רוכבת לידי. רק בטיול הזה הבנתי שזה לא כינוי שהבנות המציאו לה, זה שם המשפחה שלה. קוראים לה ענת והיא מומחית באופניים ובכל האביזרים הנלווים. כל מסלול נוסף שאני עוברת, אני מבינה יותר ויותר שהרכיבה נותנת לי את ההזדמנות להכיר בנות מדהימות. כל אחת והייחודיות שלה, הכשרונות שלה, הצחוקים שלה. יש בדינמיקה של הבנות משהו שמביא את הקבוצה למקומות מפרגנים, תומכים והמון המון צחוקים, גם את אלו מביננו שקצת יותר ביישניות או פחות פתוחות. אולי רקפת שהיא פסיכולוגית ארגונית תדע לענות על השאלה הזו, "מה הדבר הזה שקורה כאן" - אשאל אותה ברכיבה הבאה.

המסלול ממשיך, כל אחת עם עצמה, מחשבותיה, העיבודים שהיא עושה לעצמה כמו שגילי אומרת לנו 'תפדלו ותעבדו', תהיו במדיטציה שלכן עם עצמכן. זיו רוכבת לידי, ופתאום אני אומרת לה "זיו, תראי ים לפנינו ויש שם אי עם דקלים" זיו מסתכלת עלי ואומרת לי "קרן, זה פאטה מורגנה, אנחנו במדבר תראי הכל צהוב". העיניים מתעתעות ואני מסתכלת שוב ואכן זה מדבר צהוב, צהוב, ובאמצע אי עם דקלים, של קיבוץ יהל. מחזה מדהים.

כבר צהריים ובאמת שמזמן לא אכלנו משהו, ובתיזמון מושלם אחרי העיקול, בשטח הפתוח והרחב, מחכה לנו ירון עם פריסה של צהריים. ארוחה בריאה, כיפית, מפנקת, וכולנו מתענגות, על האוכל, על השמש המלטפת, על האדרנלין בגוף. מישהי מדברת עם המשפחה ומגלה שבזמן שאנחנו נהנות כאן בשמש, במרכז יורד גשם. ירון שם מוזיקה, ורד, מיכל, אומנה ורותי מתחילות לרקוד, גילי מצטרפת. ריקוד כיפי, חופשי, שמח ומשחרר את האיברים והשרירים. "דאנס מדבר" באמצע שומקום.

היום השלישי- תמנע

כולנו היינו פעם אחת לפחות בתמנע. בטיול השנתי, עם המשפחה, בדרך לאילת, בדרך חזרה מאילת, בהופעה, כל אחת והתמנע שלה. להגיע לתמנע על אופניים, זה סיפור שונה לגמרי, זו חוויה מרגשת. לגמוע מרחקים באופניים, לראות את העוצמה של הנופים, לגעת באדמה. 

אנחנו יוצאות מסמר על האופניים, הדרך פתוחה, זורמת. לא להאמין שזו החצר האחורית שלהם. שם הם גרים. יש להם את כל המסלולים לידם, בלי לנסוע, פשוט לעלות על האופניים ולרכוב. אנחנו מגיעות לעמק ססגון ויאיר מסביר לנו, איך בנייה של מלון באמצע העמק הזה, תהרוס באופן בלתי הפיך, את כל הטבע. אפילו גידרו שם שטח קטן עם שרידים של ביצי יען מלפני 150 שנים. כל זה כדי להמחיש ולהסביר עד כמה מדובר בפנינת טבע. ארץ בראשית, שאנחנו רוכבות בה ומקוות שהיא תישאר גם לילדינו לרכוב ולטייל בה.

ממשיכות ברכיבה ולפני שאנחנו מגיעות לעמודי שלמה, יש ירידה, בתוך הנוף המדהים, ירידה שמאפשרת לתפוס מהירות מרגשת ממש עם האופניים. ורד מצליחה בפעם הראשונה לרכב בלי ידיים. כל היומיים האלה היא מדברת על זה, והבוקר היא הודיעה לכולן שבסוף היום הזה היא תדע לרכוב בלי ידיים. והיא אכן יודעת. הירידה הזו מאפשרת לשרירים שלנו קצת מנוחה, מחזירה לנו את הנשימה וגם פותחת את הנשמה שרואה את הנופים האלו והרוח על הפנים. זהו רגע שכל כולו מתמצה באמירה- אושר, אושר עילאי וקסום.

אנחנו נחות קצת ליד עמודי שלמה. סוג של פלא עולם, שנמצא כאן אצלנו. כולן ראו אותו כבר, אבל אף אחת עוד לא הגיעה לשם על אופניים. אנו ממשיכות לסינגל לכיוון הפטרייה. סינגל צר, לא פשוט אבל בהחלט אפשרי והבנות עוברות אותו בהצלחה. מגיעות לאגם תמנע, בדרך נוף מדהימה בסינגל לא פשוט וקצת מפחיד. הרכיבה מסתיימת, יש בירה,  צילומים, הרבה חיבוקים וגם מרגישות כבר את הגוף.

חוזרות הביתה
יצאנו שבע עשרה נשים למסע ביחד עם גילי – אומנה, אורלי, אראלה, דורית, דלית, ורד, זיו, טוני, מיכל, מירי, נאוה, ענת, רותי, רקפת, שרית ואני. בדרך חזרה, כולנו כבר עייפות, אבל לא מוותרות על עוד בדיחה טובה עם יהודה הנהג. יהודה מההתחלה קלט שגילי היא אחלה והיא חמודה אבל בעיקר כמו שהוא אמר- מושלמת. יהודה השתלב איתנו, השמיע לנו מוזיקה עד שלרגע מרוב בקשות הוא שאל "מה זה פה, אני די.גי"?

חזרנו עם הרבה סיפוק על האתגר שעברנו, הרבה אוכל טוב, צחוקים וחברות. כל אחת במסע הזה, למדה משהו חדש על עצמה והיכולות שלה, ועל העוצמה של חברות נשית. מה שבטוח, שברכיבה הבאה, כשיחליפו חוויות מסמר, אני אדע ממקור ראשון במה מדובר. להתראות ברכיבות הבאות.

פורסם במגזין אופניים המודפס

מאת קרין גרין