יומן אימונים של נבו כהן - 4 חודשים בתוך הפרוייקט
ארבעה חודשים בתוך הפרוייקט.
הגיע הזמן לחלוק עמכם מקצת מהחוויות, התחושות, והמחשבות של מה שעובר על "אדם מן הישוב" במסע מטורף שכזה. ראשית כל זה אמיתי לגמרי, אין כאן טריקים של מחשב או יצורים דמיוניים שעושים עבורי את העבודה, הכל הוא כמו שאתם מקבלים את זה, בלי קומבינות ובלי קיצורי דרך, אני והאתגר. כל מי ששמע קרא, סיפרו לו, שלחו לו מייל אודות יומן האימונים הפרטי שלי מיד מתמלא קנאה, "איזה כיף לך, גם אני רוצה". תאמינו לי שאתם לא מקנאים בי, או כמו שהאימא של הזוגית אומרת: "זה לא גליק גדול".
ושלא תבינו אותי לא נכון אני לא איזה כפוי טובה שלא יודע לפרגן לעצמו ולכל החליפה המדהימה שתופרים מסביבי, דווקא בעניין הזה הכל שפיר וכיפי, העניין הוא גודל המחויבות.
ההתחייבות שלי כלפיכם כקוראים וקוראות של היומן האישי הזה. בזכותכם (ולפעמים בגללכם) אני חייב לעשות אימון גם כשאין חשק, אני חייב לאכול סלט חסה במקום לרדת על אנטריקוט ולפני השינה אני עושה מתיחות במקום לשכב על הספה בסלון.
אבל הצד החיובי עולה על הקשיים, הלחץ והפחד מהאתגר. בעיקר משום שהמטרה עצמה מקדשת האמצעים או במקרה שלי המטרה מקדשת את האימונים. הרי לא רק בפודיום עסקינן אלא במעבר לצורת חיים אחרת. אני יודע שזה עלול להשמע באוזנכם טיפה יומרני, אבל תחשבו על זה, אני הולך לשנות את הגוף שלי באופן דרסטי דבר שיוביל לבריאות תקינה יותר ולסדר יום ספורטיבי ומהנה הרבה יותר. רמת הרכיבה שלי משתפרת פלאים מה שמאפשר לי להנות הרבה יותר מהרכיבה ולנסות לרכוב ולנסות דברים שמעולם לא חשבתי שביכולתי לבצע. הביטחון העצמי והדימוי העצמי נוסקים אף הם מעלה ובעצם יש תחושה של ניסוי אישיותי כולל שאחת הנגזרות שלו הנה תחרות אופניים בחודש נובמבר 2004. בפועל הדיוידנדים שאני אגרוף יהיו רבים והמשכיים הרבה יותר.
ביניים: אז איך נראה יום ממוצע של נבו כהן?
בואו נודה על האמת, למי יש כוח לקום כל יום ב-6:00 על מנת ללכת לאימון בוקר בחדכ"ש (חדר כושר)?
כל לילה אני אומר לזוגית לכוון את השעון על 6:00 "מחר אני קם, חבל לך על הזמן", בפועל אני נכנס לויברציות שליליות כשהשעון מצלצל את הצלצול המעצבן הזה שקוטע לי את החלום בדיוק בשלב שבו אני ושמעון פרס הולכים מכות עם ג’יבריל רג’וב וקלאודיה שיפר באיזה חלום פסיכדלי. יד ימין נעה באופן אינסטינקטיבי ומכבה את השעון במכת ברוס לי. אחרי 5 דקות אני צועק על הזוגית (וגם על שמעון פרס) שיכבו את השעון השני שמצלצל ב 6:05.
פעמיים בלבד עד ליום זה הצלחתי לגייס את המשמעת והפסיכוזה הנדרשת על מנת לקום בשעה היעודה. אימון כה מהנה וכ"כ מספק לא היה לי בחיים, הבוקר נראה אחרת לגמרי כשבשעה 7:30 אתם אחרי אימון אופניים קורע ומקלחת רעננה שמצננת כל נים של קורי שינה. לצערי ברוב הפעמים החפשיו"ת מנצחת את רעננות הספינינג.
אז אחרי שלא קמתי לאימון הבוקר אני מתארגן לעבודה כולי מלא חרטה ורגשות אשם, ב 8:00 אני במשרד עו"ד (כתבכם הנאמן מסיים את הסטאז’ בעוד מספר חודשים) ובין לבין אני כותב את הכתבות למיקי (לדוגמא עכשיו).
בלי להלאות אתכם בתלאותיי כמתמחה אתם יכולים להבין לבד שסדר היום שלי כמו גם המחשבות שזזות בתוך הקופסא המנטלית מפנה את מקומו ממחשבות על SPD וקראנקים למחשבות על כתב הגנה והנפקות ניירות ערך.
בערך בשעה 11:00 מתחיל הרעב.
בחודש הראשון לפרוייקט היו לי חבלי לידה קשים מאוד של הגמלות מהמאפים המהממים שיש במאפיה שתחת המשרד (כל מה שכתוב במדור צעדים ראשונים הנו נכון לגמרי), ניסיתי לעשות לעצמי כל מיני הנחות:" רק בורקס אחד, קרואסון קטן ובלי שוקולד" ועוד כל מיני וריאציות של שמנים. היום לשמחתי אני כבר עמוק בבייבי ליבס’.
ארוחת 11:00 כוללת סלט פצץ שאני אוכל באחת המעדניות שממול למשרד, ובלי שום קשר לתוכנית הדיאטה, הפלא הזה בתוספת גלולת הויטמנים של GNC מחזיק אותי שבע עד שעות הצוהריים המאוחרות.
בסביבות השעה 15:00 זה הזמן לאכול את הארוחה הגדולה של היום, שעועית ברוטב, עוד סלט ואיזה קציצת עוף או משהו דומה. אני יודע שזה אולי נשמע לא אמין אבל אני ממש נהנה מהאוכל, הידיעה שסיימתי עכשיו לאכול שעועית ואני מרוצה לא מסתדרת כ"כ עם התפיסות האידאולוגיות שלי אבל נניח לזה כרגע.
בשעה 16:30 ואם רוחו של מנהל המשרד שלי הנה טובה (בממוצע פעמיים בשבוע) אני נעדר מהמשרד ל- 90 דקות. ירידה זריזה במעלית, נכנס לאוטו ,נוהג 5 ק"מ, מחליף את המחויטים וחולצת הכפתורים בבגדי ספורט, בולע כמוסת גאורנה לזמינות האנרגיה ויאלל’ה לאימון על הסטפר או על האופניים בחדכ"ש, בסוף האימון מקלחת זריזה, החלפת בגדים, אוטו, מעלית וחזרה לשגרה.
עוד ישיבה במשרד, סוגרים עניינים למחר, קצת מקליק על המחשב ובשעה 19:30 חזרה לחדכ"ש הפעם אימון משקולות ומכשירים. בלילה זה זמנה של ארוחת הערב המשותפת לי ולזוגית וזמנן של ההבטחות המחודשות לקום מחר בבוקר ב6:00 ...
לצד כל התפריט המגוון שהוצג בפניכם זה עתה שזורים גם מספר אלמנטים שבועיים:
רכיבת סופ"ש (אחת לשבועיים בערך) ביער בן שמן או באחד מהמסלולים האחרים שסחבק כבר מסוגל לגמוע. רכיבות אימון עם נמרוד כהן בהרי כרם מהר"ל וסביבותיה (פעם בשלושה שבועות) בהן אני כבר יודע לקחת סיבוב ברייס, לקפוץ מדרגה ומעליה ואפילו לגחך כשאני רואה עלייה מבולדרת ומסולעת.
ריצות כושר בפארק הלאומי בר"ג- בימים שהבוס שלי היה במצב רוח רע והעבודה הסתיימה אחרי השעה 22:00 והחדכ"ש סגור. פגישות חודשיות עם יאיר להב התזונאי שרוצה לפרק אותי במכות על זה שאני לא עומד ביעדי ההרזיה ("מה אי אפשר לאכול על האש ביום העצמאות?").
עכשיו אני נכנס לשליש השני של הפרוייקט, מה שאומר יותר אימונים, הרבה יותר רכיבות בשטח, פחות התפנקות (לא שיש לי זמן להתפנק עם הלו"ז שפרטתי כרגע לנגד עיניכם).
בקרוב מאוד תתחיל עונת התחרויות הפרטית שלי וההתנסות על רטוב עם מטרות הפרוייקט (להיות רוכב תחרותי אמיתי), סדנאות מכונאות אופניים והמשכה של הדיאטה הבלתי נגמרת.
קשה לומר לכם היום אם אני כבר בדרך הנכונה והבטוחה לעבר הגשמת היעד שעדיין לי נראה לי מאוד בלתי אפשרי (פודיום). מצד אחד אני מתאמן נון סטופ והכושר שלי מטפס לגבהים שאני לא מכיר מאז ימי הטירונות, מצד שני האימונים שלי עדיין לא נראים כמו חוברת הדרכה לרוכב האולטימטיבי.
מצד אחד רזיתי וכל מיני נשים שולחות לעברי מבטי ערגה. מצד שני אני עדיין בעודף משקל יחסית לגובה ורוב הנשים העורגות הן בנות 70 + עם בעיית ראייה קשה.
החודשים הקרובים ובתוכם עליית המדרגה ברמת האימונים והמשמעת שלי לפרוייקט יכתיבו את מה שיקרה בנובמבר הקרוב. תחזיקו לי אצבעות.
יומן אימונים של נבו כהן - "אני רעב"
"רוכב תחרותי" – "אכלן כפייתי".
שני המושגים האלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. או שאתה אוהב לאכול (והרבה) (מאוד) או שאתה הופך עצמך למכונת חיטובים שרירנית ודקיקה.
במסגרת פרוייקט יומן אימונים (נא לעיין בהוראות היצרן) אני הופך אט אט מהאכל לרוכבן. הבעיה הנה נושא האוכל- אין. ובמקום זה מגיע נושא הרעב- יש.
ואני לא מדבר אתכם על אותה תחושת רעב שתוקפת לעיתים מזומנות עקב פסיחה על איזו ארוחת צהריים מזדמנת, אני גם לא מתכוון לאותו רעב מציק של סיומו של צום יום כיפור, הרעב שאני חש הוא במישור הקיומי, רעב תודעתי.
המשקל האלקטרוני בבית הזוגית וביתי מורה על משקל 84.2 ק"ג בצל. 12 ק"ג התאיידו להם מגופי כאילו היו איזה סלב’ שהגיע בטעות למסיבת כיתה ח’ של בי"ס שקמה בחדרה, היו ואינם עוד. 12 ק"ג שמהווים בדיוק את נקודת האמצע בין מה שהייתי (מי שראה לא יכול להתאושש) לבין מה שאהיה (נא לעדכן את בנות ישראל החסודות).
הבעיה היחידה היא האוכל, אז זהו שאין אוכל!
בימים היפים שלי הייתי פותח את הבוקר בקערת קורנפלקס עם שתי כפיות סוכר בדקות הראשונות של ההתעוררות, אחרי 40 דקות בגלל ניקורי הרעב העזים הייתי מסתפק בשני קרואסונים חמים וכוס שוקו במאפיה שמתחת למשרד, ב-11:00 הייתי בשלב הבגט עם השניצל וב- 13:00 כבר לא היה זכר לקערת הנודלס עם נתחי הבקר. ב-13:15 לא היה זכר גם לקערה השנייה (הפעם עם כבד אווז), קינוח, שתייה, שאריות של חברים. זה ביום חול או בימים זוגיים, בימים האחרים המדובר הוא בצלחת חומוס/טחינה/צ’יפס, שיפודים ומלבי.
כמובן שעל מנת להרגיע את הרעב שמגיע אחרי הקינוח ניתן היה לגמוע חצי ליטר שוקו יוטבתה ושני קרמבו, עד 18:00 לא הייתם שומעים ממני ציוץ (הפה מלא בופלים של המשרד).
אחרי העבודה עוברים שוב דרך המאפיה, צריך להגיד להתראות ולבדוק מה העניינים עם קרואסון הריבת חלב ואיזה אייס קופי מזדמן. למזלי אני מחזיק באוטו חפיסה של בורקסים עם גבינה כדי שיהיה מה לעשות בפקקים.
אם אני מגיע לפני הזוגית הביתה אז אני לא מחכה לה עם ארוחת הערב (הבן אדם חייב לאכול משהו לא?). שתי חביתות, סלט חסה בשביל המצפון, קציצות שנשארו משבת, מגש גבינות, 5,678 זיתים, פרוסה עם דבש, פרוסה עם חומוס, פרוסה עם מטבוחה ואחת עם סלט חצילים, כדי להישאר בפורמה הייתי שותה דיאט קולה....
איך שהזוגית מגיעה (20:30) אני במיידי הופך לאמפתי ודואג שהיא לא תצטרך להכין כלום, במקום זה אני מזמין אותה לאכול בחוץ, מול הבית יש סביח. אחרי השווארמה (שאחרי הסביח) אני מציע שנלך לאיזו מסעדה גורמתית. הזוגית ממלמלת שהיא לא אכלה כל היום כלום חוץ מאיזה תפוח מזדמן ושאולי אתן לה ביס מהפיצה פטריות, הייתי נותן, בחיי שהייתי נותן, אני פשוט לא רוצה לקלקל לה את התיאבון.
המסעדה דווקא נחמדה, קרפצ’יו חביב וגם גלילות הסלמון, אני לא מת על הקבב בטחינה אבל הסביצ’ה עוזר לתדמית החיובית, הזוגית מזמינה סלט.
למנה עיקרית אני לוקח אנטריקוט כדי שלפסטה לא יהיה משעמם בבטן. הזוגית ביקשה כוס מים.
קרם ברולה ופנקוטה ואנחנו כבר בחזרה הביתה. בדרך הזוגית מגלה לי שהיא אכלה את הסוכריות שנותנים עם החשבון- שמנה!
מסתבר שבמקרר אין כלום, אז הפשרתי מלווח.
24:00 מילקשייק ועוגיות.
אלו כאמור היו הימים העליזים של פעם, היום אני רזה ב-12 ק"ג.
הודות להעדר הקלוריות שלעיל היום אין יותר כרס שמפריעה בדיווש, הנשימות שלי נשמעות כמו של אצן בינוני ולא כמו של חולה אסטמה סופני, הטריינר כבר לא מפחד שאני אעלה עליו ואגרום לקריסתו והכי חשוב בעתיד הקרוב מאוד אני אוכל להתאבזר בחולצת רוכב אופניים אמיתית מבלי לחשוב שאני נראה כמו עוג מלך הבשן. עוד מספר שבועות אני אראה כמו נבו, מלך השטח.
יומן אימונים - I'm Back
I’m Back הייתה אמורה להיות הכותרת של הכתבה הנוכחית, לצערי לא back ולא נעליים, "לא שובו של הנבו", ולא אופניים. כרגיל, האשם הוא בי. אם לפני חודשיים סבלתי מכאבי גב שחייבו מנוחה והתנזרות מפעילות פיזית, הרי שברגע שנפתח חלון הזדמנויות של יום אחד נורמלי (פחות כואב לי כשאני עומד שתי דקות) מיד רצתי למכון שבמגדלי ת"א על מנת לעשות עוד סשן של רכיבה.
מסתבר שהעניינים הפיזיולוגיים שלי מורכבים קצת יותר והפתרון עדיין בגדר משאלת לב. אמנם הגיחות הפזיזות שלי לחדר הכושר לא גרמו לנזק בל יתואר, אבל מצד שני הן לא עזרו לגוף מי יודע מה להתאושש.
אז מה היה לנו?
כאבי גב תחתון עד כדי כיפוף תמידי סטייל קואזימודו.
כאבי תופת במפרק הירך (אין לי מושג למה)
וחשש סביר לסדק באחת מצלעות צד שמאל!!!
מן הסתם, האינסטינקט של כולכם ושלי הוא להפנות כידון מאשים לשדרוג המסיבי שניסינו לעשות בגופי (שדרוג שהתקדם לא רע עד להשבתה הטוטלית), אבל האמת היא שבסך הכול מדובר בנאחס, לא ברשלנות.
עד שיתקבלו תוצאות צילום הגב , הסדק יישאר בגדר מסתורין, אף על פי שהיו לי מספר רכיבות נעימות בהן הועפתי קליל מהאוכף (אי אפשר לרכוב מבלי ליפול – אז נא לא להתחכם). כאבי הגב התחתון מיוחסים להרמות הליליות של ליבי, בתי התינוקת שרק ככה מוכנה להירגע, ומאז שכואב לי הגב האורות בבית דולקים גם בשעות לא קונבנציונליות. החידה האמיתית היא הכאב החד בירך, שאין לי מושג איך הסתנן לו דווקא לשם הכאב הדוקרני. כאמור, נאחס.
אחרון חביב, תביטו בחוסר אמון במה שניסינו לעשות: התהליך הוא בלתי הפיך, אני עדיין שוקל כ-12 ק"ג פחות מאשר בתחילת הפרוייקט ומוסיף לשמור על משקל קבוע, אני רוכב טוב בהרבה הודות לנמרוד העז והיכולות האירוביות שלי השתפרו פלאים. אמנם כרגע אני מושבת מפעילות, אבל דרוך ומוכן ליום הפקודה שבו אוכל לחזור להתאמן, וזה החלק הכי חושב במהפך האישי שלי: הרצון לרכוב מהר יותר, נכון יותר ואתגרי יותר, ואת זה אף כאב גב לא ייקח ממני.
אבל, וזה אבל גדול, סחבק רחוק מלהיכנע. זה בסך הכול שינוי קל בתכנית המקורית, ואולי אפילו שיעור טוב בבלת"ם והשלכותיו; אם צריך לעבור סדנת שיקום איטית וממושכת – נעבור. בסופו של יום אעלה חזרה על האופניים ואשלים את הפרוייקט, גם אם לא בזמנים שנקבעו לו.
הפרוייקט שלי יוצא לפסק זמן להערכת נזקים ולתיקון החלקים הדורשים טיפול, ואם הכול ילך כמו שצריך, צפו לנו אחרי החגים, אבל הרבה אחרי החגים.
