השמיניה – טיול קיץ
תכננתי לרכוב לרחובות, או אולי לקריית גת. לא הסתדר לי עם ההסעה חזרה, ויוסי בכלל בטבריה. לכן החלטתי לרכוב במסלול אחר. בכלל אני בעידן של החלטות. החלטתי לרכוב עם קליטים, לשנות את היחס של גלגלי השיניים, ולהפסיק לעשן.
להפסיק לעשן - זו לא היתה בעיה מיוחדת. אף פעם לא עישנתי. בקשר לגלגלי השיניים - לא התכוונתי לשנות את היחס אל גלגלי השיניים. אני מתנהג אליהם יפה תמיד. אפילו משמן אותם לפעמים. גם היחס שלהם אלי לא רע בדרך כלל. הענין הוא היחס ביניהם, שקובע כמה קשה באימונים (וקל בקרב). לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים, אבל שיניתי, מה שעושה את העליות קצת פחות קשות. תחמן, אתם אומרים לעצמכם. יכול להיות. אבל ככה אני מגדיל את הטווח בו אני יכול לרכוב. כי ההרים, כזכור, תמיד שם.הענין השלישי הוא הקליטים. קליטים - אותו חלק שמחבר את הרוכב לאופניו והוא הדבר ההופך נער לגבר. (תודה לך קלינט). כן, היו לי קצת קשיים איתם בעבר. אבל עם קצת עצות מועילות שמצאתי פה ושם החלטתי להתמודד. התאמנתי בבית על הטריינר, וברחוב עם מכנסי ג’ינס, ליתר בטחון, עד שהרגשתי מוכן לצאת.
קמתי, תלבשתי, יצאתי. כרגיל באיחור, אבל הגעתי לצומת האלה בשבע ועשרים. היה חמים ונעים. המסלול המתוכנן היה לוזית בית גוברין, ואחר כך נראה. לוזית היתה בדיוק כמו שזכרתי אותה. בסך הכל עבר שבוע. הרכיבה עם הקליטים היתה משונה בהתחלה, אבל הרגשתי שהיא יותר אפקטיבית, גם גלגלי השיניים נתנו את שלהם. קשה לבודד מה תרם יותר, ומה חלקה של ההרגשה שעשיתי שינוי, אבל זה היה אחרת. מדי פעם רכבתי רק עם קליט אחד, זה הרגיע אותי קצת. מצד שני -רגל שמאל נתקעה כל הזמן. לא הצלחתי לשחרר אותה תוך כדי רכיבה, חשבתי שאולי אצטרך לנסוע הביתה עם הרגל מחוץ לאוטו, אבל בסוף הצלחתי לחלץ אותה במצב של עצירה. כמעט נפלתי שמאלה, לכיוון הרגל התקועה אבל בדיוק נזכרתי בעצה שקראתי בפורום, לדחוף את הגוף לכיוון הנגדי.פורומים של אופניים הם דבר מצוין. תמיד אמרתי.
גלגלי השיניים החדשים קצת ג’עג’עו בהילוכי הביניים. מחר אלך למשה לכוון אותם. לא עצרתי בצומת בית גוברין (כלומר עצרתי, יש תמרור עצור, אבל לא ישבתי בפונדק החביב) והמשכתי לצומת האלה ללא אירועים מיוחדים שיש לספר עליהם. וגם לא אירועים רגילים שאין לספר עליהם. משאיות, מכוניות וכו’.
את ארוחת הבוקר אכלתי יחד עם חייל שהעריץ את האופניים שלי. כמה הם עלו? הוא שאל. פעם עשיתי טעות ועניתי על השאלה הזו, מאז השכן מסתכל עלי בעין עקומה ומזמין את הילדים שלי לארוחת צהריים חמה. מאז אני לא חוזר על הטעות. “הרבה”, אני אומר. כן? הוא שואל - יותר מאלפיים שקל? - שמעתי, הוא מוסיף, שיש אופניים שעולות יותר מעשרת אלפים שקל. נכון, שמעתי על כאלה - אני אומר ומהרהר.
לכל דבר טוב יש סוף, גם לדוור על אופניים, וארוחת הבקר נגמרה לה. ולאן עכשיו, אני שואל. שמא ארכב לבית שמש ואחזור? ואם כן, באיזו דרך אחזור?. די לדיבורים ולתכנונים, לוחשת לי דמות מוכרת, תזרום.
אז זרמתי. יצאתי לכביש 375 . לא ראיתי שום תמרור המתיחס אלי באופן אישי או כללי, והמשכתי. נתיב הל”ה - מקום יפה. גם צלחות הלויין שפעם היו שוס, והיום משכירים אותם לאירועים, יפות למדי. אחרי צומת עציונה, קצת לפני העליה לצור הדסה יש פניה לכיוון העליה לנס הרים. אסור לנסוע לנס הרים, יש תמרור שאומר “הפניה שמאלה למחצבה בלבד”. טוב, אסע למחצבה. כשהגעתי לצומת של המחצבה נזכרתי שיש לי אופני כביש ולא משאית, וחם, ובכלל רציתי לבית שמש. מילא, פעם אחרת.
הדרך משם לבית שמש משקרת. כלומר משכרת, ירידה חביבה עד לאזור התעשיה. ותוך כדי רכיבה הגורם האחראי שואל - איך תחזור, הלו, האוטו שלך שם, בכיוון ההפוך. שתוק אני אומר לו, רוכבים ברוח. הגעתי למרכז המסחרי של ביג, לשתות מים ולהחליט לאן אלך מעתה. האם אשוב על עקבותי בדרך הארוכה והקצרה, או שאשים פעמיים לכיוון ישעי, בדרך הקצרה והארוכה ואגיע אל האוטו משם.
בביג קניתי בקבוק מים קרים, השומר בסופר השגיח לי על האופניים והתפעל מהם.(פעם שניה היום). אנשים שמבינים באופניים לא מתפעלים מהם, מקסימום ימליצו על שדרוג. לכן טוב לדבר עם אלה שלא מבינים, הם באמת מבינים מה טוב. ישבתי על הדשא שמעל “ברוכים הבאים לבית שמש” ואמרתי לעצמי (אני מדבר עם עצמי הרבה כשאני עם האופניים), לך על זה. תשלים את “סובב בית שמש” ותעשה את השמיניה שתכננת מזמן.
בסדר, אמרתי לעצמי. סך הכל שתי עליות יש שם והשאר ירידות, מה כבר יכול להיות. לגמתי באומץ שני ג’לים שמשה מכר לי (עם מים, הפעם), וכרסמתי שני משמשים מיובשים ויצאתי ברוח קרב אל הדרך העולה. העליה לישעי היתה סבירה. קצת דופק וזה, ואני כבר בירידה. משם המשכתי לי עליז ושמח, לכיוון הכללי של צומת האלה. בדיוק כשהתחלתי להרהר במזגן של האוטו, בקילומטר הארבעים ושמונה בערך, צצה עליה. ערמומית למדי. האמת, זכרתי שהיו שתיים, אבל ככל שהתקדמתי שכחתי מזה. קיויתי אולי ויתרו לי על אחת. בכל זאת צהריים וחם, זהו שלא.
נשארתי בחיים. אפילו לא עצרתי. היה שוווה.רכבתי כמעט 55 קילומטר. הכי הרבה שלי ליום אחד עד היום. (או עד אתמול, בעצם).
אז זהו. מסקנות? כדאי לתכנן, אבל לא יותר מדי. ולשתות הרבה מים. חם נורא.
הצהרה והבהרה:
הכותב אינו רואה את עצמו מומחה לעניני טיולים, אופניים, ירידות, עליות, ג’לים, אבקות כביסה, תחנות דלק וצלחות לווין. מי שמסתמך על טיוליו ותיאוריו עושה זאת על אחריותו האישית ועל אופניו הפרטיים. וחוץ מזה - משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק.
כתב: גלעד סרי לוי
