top_logo.png

______ ____ _____ _______-01_1.jpg

 



        

Good Morning Vieeetttnnaaaam!!

202.jpg[אמיר דרור]

קונמינג. עיר מודרנית וגדולה, בנינים גבוהים וחנויות כלבו נוצצות. אני מאתר חנות אופניים קטנה ונהדרת ודואג להחליף ולתקן את כל מה שצריך להחליף ולתקן. כאשר אני פונה להוציא ויזה ללאוס אני פוגש בדרכי חבורה של רוכבי אופניים ישראלים וצרפתי אחד, העושים דרכם דרומה אל ויאטנם. אני מחליט לשנות את תכניותי, לאוס תצטרך לחכות. אני מצטוות אל עומרי, בן 24 מקיבוץ גן שמואל ואל לורן, בן 37 מקיבוץ מרסיי, אשר רכב לכאן כל הדרך מצרפת, דרך מזרח אירופה ומונגוליה. לאחרי מנוחה קצרה בעיר אנו יוצאים לדרך, דרומה, אל עבר גבול ויאטנם. לאורך 500 הק"מ בדרך אל הגבול אנו שוב עדים לשינוי בנוף הגיאוגרפי ובנוף האנושי : בדרום יונאן האקלים הוא אקלים טרופי לכל דבר. ההרים מעוגלים יותר, ירוקים מאד, מכוסים צמחיה טרופית, קני במבוק ענקיים סוככים על הכביש, מטעי בננות וקני סוכר מכסים את מדרונות ההרים. אנו רוכבים לאורך נהר שוקולד רחב, הוא ה"נהר האדום" המפריד בין סין לויאטנם. ולבסוף !Vietnam Good morning בחציית הגבול לויאטנם איננו היחידים המסתייעים באופניים : המוני רוכלים ויאטנמים מובילים אופניים גדולים, עמוסי הררים של סלים ומיני סחורות אשר קנו בסין. מי צריך סמיטריילר כשיש אופניים ?

ויאטנם מקבלת את פנינו בעליה התלולה אל ספא. אנו עולים מ – 100 מ’ מעל פני הים ל 1600 מ’ והכל ב – 39 ק"מ לחים, לוהטים, ומיוזעים. הויאטנמים דואגים לסמן כל עליה בשלט המראה את אחוזי השיפוע ובעליה זו, לאורך מרבית הדרך, מדובר על שיפוע של 10%. הדרך מתפתלת על צלעו של הר ירוק ולכל מקום שנביט נחזה באין ספור טרסות אורז, מדורגות, המפספסות את צלעות ההרים הסובבים אותנו. אנו מגיעים את ספא : פנינה יפהפיה של בנינים צבעוניים בגווני פסטל המעוצבים בסגנון צרפתי. איך שאנחנו מציגים את רגלינו בעיר התיירותית, המוני קטנעונים מאתרים אותנו ומקיפים אותנו בטבעת חונקת. כל אחד רוצה ליחצן את מלונו. בספא אנו נתקלים בתופעה ויאטנמית-ישראלית של עמידה על המקח: בתחילת הארוחה משא ומתן ממושך בו נסגר המחיר הסופי ובסוף הארוחה, לאחר בדיקת החשבון, מתגלה "טעות" מקרית בחישוב העלויות. כעת חוזר תהליך המיקוח על עצמו מחדש.
מעבר ההרים הגבוה בויאטנם, הממוקם מעל ספא יהיה לנו השער אל הדרך היפהפיה, החוצה את צפון מערב ויאטנם : האזור משופע רכסי הרים ירוקים, בעלי צורות חרוטים, הנראים כמו שיני דרקון ענקיות הצומחות מן האדמה. אותם מכסה שמיכה עבה של צמחיה טרופית סבוכה.פה ושם נמתח מפל דק וגבוה הקולח מטה אל פלג זריז המצטרף אל נהר מפותל וארוך. בתוך הצמחיה שתולים גם מספר כפרים קטנים וציוריים, בתי עץ הבנויים על כלונסאות, קירותיהם קלועים מרצועות עלי דקל ועל הכל מכסה גג עשב. ג’מוסים ענקיים (Water buffalo) מסתובבים על הכביש בין הכפרים, לצווארם פעמוני עץ גדולים, ממצמצים לעברנו בשעמום. את האזור הזה מאכלסים מספר שבטי הרים צבעוניים בחזותם. כמעט כל כפר מציג מיעוט שונה והסממנים החיצוניים ניכרים, בעיקר, בלבוש הנשים : יש הלבושות שמלות שחורות רקומות אריג צבעוני, חותלות שחורות לרגליהן היחפות ותכשיטי כסף על ידיהן וצווארן, יש הלבושות לבן וחגורה אדומה למותניהן. לחלק שער רב האסוף בצרור גדול מעל הראש, לפעמים מקושט בתליון של כסף.

במהלך הרכיבה הארוכה מתפתח תאבון בריא, לויאטנם יש המון דרכים להשביע אותו : בצידי הדרך ניתן לקנות פאפיות גדולות וטריות, משקה קני סוכר עמוס קוביות קרח, מתובל במנדרינה. בכל עירה קטנה ניתן למצוא בגטים ממולאים בממרח כבד, נקניקים, מלפפון ונענע, מתנה נוספת שהצרפתים הותירו כאן ובעירות קצת יותר גדולות ניתן למצוא קונדיטוריות צרפתיות המציעות "פטיסרי" נהדר וגלידות תוצרת בית.

לפני חניית לילה מתוכננת באוהל, על גדת אחד הנהרות הרבים הזורמים במקום, אנו מצטיידים בבירות מקומיות, מדליקים מדורה קטנה ומחייכים חיוך גדול. אנו מוקפים בג’ונגל גדול ובעדות יתושים חדורי מוטיבציה. ברמקולים הקטנים שעומרי הביא מתנגנת מוזיקה טובה ואנו חוזרים וממלמלים: "What A good life we have".

הרכיבה מאפשרת לנו לראות ולהנות מכל פרט ופרט לאורך הדרך : פרפרים גדולים וצבעוניים המשתזפים על הכביש החם, ג’מוסים שמנים מתקררים ליד צינור מים מפוצץ, תלמידים לבושים חולצות לבנות ועניבות אדומות בדרכם לבית הספר, ילדה צעירה המרכיבה את אחיה על אופניים ועוד אין ספור הבזקי יופי.

גורם נוסף ההופך את הרכיבה בויאטנם למהנה הוא הכלבים : בעוד הכלבים ברמה הטיבטית הם יצורים מסוכנים ומטילי אימה, גם נובחים וגם נושכים, הרי שהכלבים הויאטנמים נוטים רק לנבוח, כשאחד כזה מעז לפזול לכיווננו אנו פותחים במרדף, תוך כדי יללות ונביחות משל עצמנו.

כאשר לומדים להכיר את הילדים במחוזות אלו ניתן, אולי, להבין כיצד הויאטקונג עשה לאמריקנים בית ספר : לאורך הכביש, מכל כיוון ומרחק, מעל לראשנו, בין שיחים צפופים ומהשדות הרחוקים, הילדים קולטים אותנו בעיני הנץ שלהם ומצייצים בקול בקריאות : ביי ביי, הלו מוטו, ו - Thank you. פעמים רבות אנחנו אפילו לא מזהים את מקור הקריאה. בכניסה לכפרים, כאשר אנו מעוטרים על ידי המקומיים, עדרי הילדים מלווים אותנו, מי באופניים ומי בריצה, חיוכים גדולים על פניהם.

אחת העליות בדרך מציגה בפנינו אתגר רכיבה בצורת שיפוע עצבני של 12%. עליה חדה ואיומה. אם הירכיים שלי היו יכולות לצרוח עכשיו הן היו מחרישות אוזניים. הזיעה מטפטפת במפלים מאפי על הרמה הרטובה. כאשר עוברת משאית גדולה אני אוחז בפגוש האחורי ונגרר אחריה. יש הנהגים המחייכים את הטרמפיסט הלא קרוא ויש המנסים לנערו בזיגזג עצבני. אל תנסו בבית!

כעשרה ימים עשינו בפיסת גן העדן היפהפיה הזו של צפון מערב ויאטנם. ככל שאנו מתקרבים אל הבירה האנוי הכבישים נעשים יותר ויותר צפופים ורועשים. אנו מזגזגים בתוך התנועה הכבדה בין רוכבי אופניים, מתחמקים מנהגי האוטובוסים ונאבקים במשאיות. סימפוניה צורמת של צופרים מחרישה את שמיעתנו. הרעש איום. אבל הרעש הזה קריטי להמשך קיומנו כרוכבי אופניים ואנשים חיים ונושמים. הוא כמו בא להגיד: "עופו מהדרך. משאית מגיעה, והיא לא מתכוונת לשנות כיוון או להאט".

כל השאון וההמולה שעל הכבישים מתנקזת אל תוך הרחובות הצרים דמויי המבוך של הבירה. האנוי היא עיר מרתקת שמאפשרת חווית רכיבה עירונית מרגשת (ומסוכנת): בעיר מעל 4 מיליון רוכבי קטנועים. כמו להקה של ארבה או נחיל דבורים הם מציפים את הרחובות. שוטרי התנועה והרמזורים הם רק קישוט וחוק הג’ונגל שולט כאן. הניסיון להגיע ליעדכם על גבי האופניים בעיר הזו ידרוש מיומנות טכנית והרבה העזה. ולמרות זאת- מצאנו שמסוכן יותר להסתובב כאן על שתי רגליים מאשר על שני גלגלים. זרום עם העדר או שתידרס.

בנייני העיר אפורים ומכוערים אך להאנוי הרבה אופי וצבע: מעדנים שונים מוצעים למכירה ברחוב. שווארמה נהדרת, מגוון עצום של פירות טרופיים מוצע למכירה ע"י רוכלות הנושאות מרכולתן באסל, שווקים צפופים עירוניים המציעים כל סוג של מזון ודוכנים קטנים בהם כלב פשוט עור נח מעל הגריל.

נערי קטנועים, ה- Xe-om , ניצבים בכל פינת רחוב ומספקים לעוברים ושבים כל סוג של שרות: הסעה בתשלום, מלון זול, מריחואנהאופיום, נערות עובדות (Happy happy girl ) ועוד כהנה וכהנה.

גם כאן, כמו בערים רבות במזרח, על אף התרבות האורבנית והקידמה, השכם בבוקר אנחנו מתעוררים מקריאת התרנגול.

אך שיאו של הבילוי בהאנוי טמון ב-Bia hoi. מדובר בבירה מחבית הנמכרת בקרנות הרחוב במחיר של כ- 25 אגורות לחצי ליטר. כל לילה חנינו את אופנינו במקום הקבוע שלנו בין דוכן שווארמה לחבית בירה, יושבים על כסאות פלסטיק במרכז המדרכה, לוגמים ליטרים של בירה האנוי.

מהאנוי עשינו דרכינו מערבה אל אחד המפרצים היפים בעולם: הא-לונג ביי. המקום אמנם לא מספק חוויית רכיבה מדהימה אך המפרץ הענק המכיל מעל 3000 איים דמויי שיניי סלע אדירות העולות מן הים, מסעדות דגים נהדרות ושלל פעילויות ים רטובות והוא בהחלט מקום ששווה סטייה מהמסלול.

ויטאנם היא ארץ ארוכה ומלאת אפשרויות. כדי להנות מטובה עד כמה שניתן נאלצנו לבצע מספר וויתורים. פיסות ארוכות של דרך בחרנו לעשות באוטובוסים ע"מ להספיק את כל מה שרצינו לראות. כל העמסה של האופניים על האוטובוס גררה מיקוח ארוך ומעייף על תעריף הכרטיס לאופניים אך זהו אחד המחירים שצריך לשלם בסוג כזה של טיול. אנו נפרדים מלורן שמתעקש לרכב את מרבית הדרך על אופניו.

האוטובוס הלוקח אותנו דרומה עוצר בעיר Ninh binh. מכאן אנו רוכבים אל הכפר Tom-coc שיושב במרכז רשת סינגלים יפהפיה: חלקות אורז מוצפות מקיפות את הכפר מכל עבר. בין חלקה לחלקה עוברות מספר דרכים ראשיות ואינספור שבילים צרים הנעים בראש קירות ההפרדה, בין החלקות הרבות. אנו מסתובבים שעות בתוך מבוך השבילים הזה, נהנים מהנוף המרשים של הררי סלע הצומחים מתוך שדות האורז. האזור מלא מקדשים בודהיסטים, חלקם בנוי בתוך מערות קטנות. חקלאים מתבוססים בבוץ העמוק, מעבדים את שדותיהם וגעיית פרות מהדהדת בין גושי הסלע העצומים.

לאחר מספר עצירות לאורך כביש 1 היורד לדרום המדינה אנו סוף-סוף נוחתים בהו-צ’י-מין סיטי, הלא היא סייגון.

בסייגון גם כן חוגג הטרור בכבישים אך הרחובות רחבים יותר, דבר שמקל על מלאכת ההישרדות.

מסייגון אנחנו מסתערים על דלטת המקונג הרחבה. האזור חקלאי בעיקרו ומורכב מטלאים ענקיים של שדות אורז ירוקים-זוהרים, מספר כבישים ראשיים והרבה מאוד תעלות מים ונהרות, כולל 3 זרועותיו הרחבות של המקונג. את האוצרות האמיתיים של אזור זה אנו מגלים כאשר אנו יורדים מהדרכים הסלולות ורוכבים על דרכי העפר הצרות והכתומות בצילם של עצי קוקוס, דקל, פאפיה ובננה. פני השטח שטוחים כמו חביתה והעליות היחידות הן אל גשרי העץ המקומרים מעל המים הרבים שזורמים כאן. לאורך כל השבילים מפוזרות בקתות עץ רבות, חלקן תלויות על כלונסאות מעל המים הזורמים, בכל מקום בו אנו עוברים אנו מבורכים לשלום בצחוק, חיוך ובנפנוף יד נמרץ. המראות כאן כ"כ צבעוניים ועשירים: תלמידות יפהפיות לבושות גלימות סגולות בהירות רוכבות בדרכן לבי"ס, איכרים לובשי כובעי חרוט עמלים בשדות, רוכב קטנוע נושא על רכבו כשש עזים בוגרות בסלים גדולים, נער העובד במפעל לייצור קטורת מכוסה כולו באבקה צהובה, בקתות מקושטות בדים אדומים ולבבות גזורים מנייר והמון אדם עליז חוגג שם בחתונה (ואנו מברכים ב"מזל-טוב"! שמח) וגם כאן הג’מוסים הגדולים נהנים בשלווה מאמבטיות בוץ ושמש. כל תפאורת שדות האורז ושדרות הקוקוס הזו נראית מוכרת לעין, בעיקר לחובבי "אפוקליפסה עכשיו" ו"פלאטון". כל מה שחסר עכשיו זו סירת סיור אמריקאית שתעבור בנהר המקביל לדרך או מסוק אנפה ירוק שישייט בשמים.

היכן שנגמרת הדרך בנהר ואין גשר מספיק גדול לחצותו, קיימת מעבורת. לעיתים היה עלינו לעלות על כ-5 מעבורות ביום אחד. וגם כאן מנסים המקומיים לחלוב מאיתנו עוד כמה ג’ובות על האופניים.

בשלב מסוים אנו מחליטים לבחון את היכולות האמפיביות של אופנינו: אנו משכימים ב-5:00 בבוקר, מעמיסים את תיקי הסבל ועוקבים בקושי רב אחרי זקן כפוף ומצומק, אך זריז כמו שד, אשר מוביל אותנו בסמטאות החשוכות של העיר Can-tho אשר על גדת המקונג. אנו מגיעים אל רציף סירות קטן והזקן הנמרץ מעמיס את האופניים על חזיתה של סירת Long-tail

ארוכה וצרה. המומי שינה עדיין אנו מתיישבים במרכז הסירה, חרדים במקצת לגורל האופניים המתנדנדות בחרטום.

הזקן, שקט, יושב מאחור על המנוע המזמזם, מנווט בין הסירות הגדולות. השמש עדיין מתעצלת במזרח וכבר המים מסביבנו הומים כלי שיט. אנו מגיעים אל אזור השוק הצף בו רוכלים וסוחרים מוכרים מכל הבא ליד ובעיקר לפה. לצידי הנהר נשים כפופות מכבסות בגדים, גברים רוחצים את גופם וילדים מצחצחים את שיניהם, והכל במי הנהר החומים.

לאחר שאנחנו נפרדים מהזקן בטיפ קטן של דולר שעושה אותו למאושר באדם אנו חוזרים שוב אל קרקע יציבה ואל השדות הירוקים הבלתי נגמרים.

יום אחד, כאשר אנו עוברים בלובי המלון בו חנינו את אופנינו, אנו מוצאים הודעה מרוכב אופניים נוסף אשר מעוניין לדעת אם יוכל לרכב עמנו. אנו משאירים לו פתק משלנו. וככה אנו מספחים אלינו שותף נוסף למסע. הפעם זהו רוכב שוויצרי, Adi שמו, והוא רכב לכאן כל הדרך מאוסטרליה.

שלושתנו יחד עושים את הדרך היפה צפונה לעבר הגבול עם קמבודיה. באחת הדרכים המאובקות אנו נתקלים במראה מוכר: בניינים לבנים עם כיפות ירוקות וצריחים דקים לצידם (מסגדים), נשים מכוסות רעלות וגברים עטויי כיפות לבנות. הקהילה הויאטנמית-מוסלמית המקומית מופתעת כאשר אנו קוראים בקול "סאלאם עליכום" אך הם מתעשתים ומשיבים ב"עליכום סאלאם".

 

לב המאפליה

אנו מגיעים אל הגבול הקמבודי. לאחר החצייה הבירוקרטית והפיזית של הגבול אנו ממשיכים ברכיבה, אך מחדדים את תשומת ליבנו ותרים אחר הבדלים ניכרים בין המדינות השונות שאפילו גדר מסודרת אינה חוצצת ביניהן. גם כאן אותו נוף דלתא העשיר בירק ובירוק, אך לאט לאט אנו מבחינים בשוני. בעוד תושבי ויאטנם הכפריים הם אנשים פשוטים החיים בפשטות, עושה רושם שבקמבודיה הפשטות "השתדרגה" לדרגה עלובה יותר של עוני. פחות קטנועים ורכב ממונע נעים על הדרכים כאן. אותם מחליפים פרים לבנים וגבוהים הגוררים עגלות עם גלגלי עץ ענקיים, עמוסות בתבואה. תשתית מודרנית של חשמל, ביוב ומים, דרכי עפר ראויות לרכיבה, כל אלה מורגשים בחסרונם. המקומיים טוענים את המצברים הגדולים שברשותם ליד הגנרטור היחיד המשותף לכפר. את המים משיגים מבארות וממשאבות ידניות, תרומת ארגונים בינלאומיים. ולגבי הדרכים- מדובר בשבילי עפר צרים ומשובשים שעל טיבן אפרט בהמשך. גם כאן ממוקמים בתי העץ על עמודים גבוהים- הגנה בפני שיטפונות ומזיקים שונים. אך למרות החיים הלא פשוטים, על פניי כל העובר על פנינו נסוך חיוך רחב.

הכביש המהיר (ושלא תהינה לכם אשליות בקשר לכביש ארבע-נתיבים חדש ושחור. מדובר בכביש משובש מלא מהמורות, סדקים ובורות) בדרך אל פנום-פן הבירה מספק לנו תצוגה משעשעת של שימוש מושכל בכלי תחבורה וניצול מרבי שלהם: על גגותיהן של המסחריות המקרטעות בדרכים מצטופף המון אדם, לאורכם של טנדרים עשנים תלויות מרגליהן מאות תרנגולות, חיות עדיין, בדרכן אל השוק. אך פלא התעבורה מספר אחד בדרכי קמבודיה הוא קטנוע הונדה CC50 אשר נושא על סבלו חזיר ענק הקשור בטלפיו, שכוב על גבו, מובל בדרכו האחרונה.

בפנום-פן הבירה העוני והעזובה שהמדינה הזו שרויה בה תופס את המימדים הנכונים (והמחרידים): לצד ארמונות מעוטרים וצבעוניים, פגודות מקושטות ויפהפיות, ג’יפים חדשים ונוצצים ומספר רב של בתי תענוגות שונים ניתן למצוא המון אדם רב אשר חי ברחובות, נובר בפחי הזבל, ישן על מזרוני-עיתון השרועים על המדרכות ורוחץ במי המקונג המטונפים. משיחות עם מקומיים דוברי אנגלית צפה לה תמונה מוכרת, אם כי קיצונית בהתגשמותה כאן, של הנהגה מושחתת עד כאב. ומרבית הקמבודים, אנשים מקסימים, משלמים את מחיר הסיאוב באורך חייהם העלוב.

את 400 הקילומטר לסיאם-ריפ, עירם של מקדשי אנגקור המרשימים, אנו עושים על גבי כבישים ודרכי עפר לסירוגין, בין כפרים פשוטים ויפים ועיירות גדולות וסואנות, בתוך מטעי עצי גומי גדולים וחשופים לשמש החמה ברמה צחיחה וחשופה.

ככל שאנו מתרחקים מהמקונג, הצמחייה מצהיבה ומדלדלת.

סיאם-ריפ היא מרכז המשיכה העיקרי בגללו באים תיירים לקמבודיה. כאן יושבים כבר מאות שנים מקדשי אנגקור האדירים, מורשת מפוארת של תרבות ה Khmer וההינדואיזם. ואכן מדובר בפלא של ממש: מקדשים אפורים אדירי מימד בהם מגדלי אבן אדירים ובמרכזם חרוטים פרצופים המחייכים בשלווה וקירות סלע עליהם מגולפות ביד אמן, סצנות מיתיות שונות. אנו מסתובבים על אופנינו בין הפלאים העתיקים האלה.

ארכיאולוג ישראלי שאנו פוגשים בעיר מתווה בפנינו על פני המפה את סיפור הדרך העוברת דרך היערות הצפוניים של קמבודיה ואל מצבורי המקדשים הממוקמים בליבם, הרחק משאון התעשייה התיירותית. אני ועומרי נפרדים משותפינו לרכיבה ופונים אל "לב המאפליה", האזור שכוח האל של צפון קמבודיה.

 

לו"ז רכיבה קמבודי

הלילה עבר בנעימים (הכל יחסי) על רצפת הבקתה הקשה. השכמה מוקדמת לקול תרנגולים צרודים. אני ועמרי מרוקנים שתי כוסות קפה שחור עם חלב ממותק ומרוכז. בדיוק החומר שצריך לדחוף בשעה כזו של היום כדי להתחיל להניע. לפנינו דרך לא פשוטה של כ-70 ק"מ עד לעיר STUNG TRENG שלחופי המקונג.

ב-7:00 אנחנו כבר בדרך מערבה. הזריחה עדיין מתחתלת בשמיכת העננים הוורודה ותלמידים מקומיים לבושי חולצות לבנות כבר עושים דרכם אל בית הספר, עייפים מדי מכדי להתרגש נוכח ה"באראנג" (הכינוי בו משתמשים המקומיים לזרים) המדוושים בנחישות על דרך העפר הצרה.

לא רק התרנגולים עושים "קוקוריקו" בשעה זו של היום, גם הבטן שלנו, מזכרת לסעודת ליל אמש: אורז עם עוף שישב קצת יותר מדי זמן בשמש. אנו מקבלים החלטה הדדית לעצור לשירותים. בקמבודיה, אחת מן הארצות הממוקשות ביותר בעולם, וב- Preah vi hear, אחד מחבלי הארץ הממוקשים בקמבודיה, זוהי תמיד משימה קשה. איך להשאיר מוקש בשטח מבלי לעלות על אחד. מסביב צמחייה נמוכה ויבשה. קקטוס פה, שיח שם. אמנם אני רוכב עם עמרי כבר 3 חודשים. אך עדיין לא הגענו לרמת אינטימיות כזו של לכרוע להתרוקנות אחד ליד השני, על יד הדרך הראשית. במרחק קצר ניצב שיח גבוה ואני פונה לשם על גבי שביל פרות צר כמו הולך על חבל דק, משתדל לא לפסוע על העשבייה שמסביב. המשימה הוכתרה כהצלחה. איש לא התפוצץ. ממשיכים.

דרך העפר המשובשת מציעה מגוון רחב של מכשולים: פודרה אוורירית, מרבד אבנים בולטות והגרוע מכולם- משטח חול רך הבולע את הגלגלים. המקומיים המשתמשים בדרכים אלו יומיום על גבי אופנועי ה-250 שלהם יצרו מערכת שבילונים שמזדגזגת עם הדרך הראשית ע"מ לעקוף את מלכודות החול הגדולות. אנו בוחרים להשתמש בשבילונים הצרים, מתרגלים סינגלים בין העשבים הנמוכים והחורש הדליל שמסביב.

עמרי רוכב ראשון ואני בעקבותיו. מסביבנו עצים יבשים ומוקדי עשן לבן שעולה מן האדמה ומן הגזעים החרוכים, מזכרת לשריפות הרבות המתחוללות כאן. את הדרך הראשית אנו כבר לא רואים אך המגמה הכללית, נסיעה בכיוון צפון-מזרח, מעודדת אותנו להמשיך. הסינגלים מתחברים חזרה לדרך הראשית ואנו ממשיכים בתנועה צפונה. במהרה גם דרך זו נהיית לביצת חול ואנו שוב ממציאים מיני קללות כדי להביע את מורת רוחנו. כאשר הדרך מתיישרת לצפון עמרי שואל אותי לגבי כיוון הנסיעה ואני שמחזיק במצפן, משיב לו. "אנחנו אמורים לנוע מערבה", הוא מציין את הברור מאליו.

עכשיו נעבור לשיעורון בפסיכולוגיה של הtour cycling: הדבר הגרוע ביותר לרוכב האופניים, במיוחד בשטח איום שכזה, לאחר מלחמה מיוזעת וממושכת בדרכי החול של האזור ולאחר שכברת דרך רצינית כבר מאחוריך, הוא לחזור לאחור. ככל שאתה מתקדם, אתה נשבע לעצמך שאחורה אתה לא חוזר. גם כשהחשש מתנחל אל הלב- "ומה אם טעינו בדרך?" את המשפט הזה איש מאיתנו לא העז להעלות על שפתיו.

החורש שמסביב נפתח כדי לחשוף ביצה ירוקה ורחבה. עופות מים גדולים וכחולים ניצבים שם, אדישים למאבקינו בתלאות הדרך. טרטור מנוע נשמע מרחוק, הולך ומתקרב. 2 קטנועי Zalooka מתקרבים אלינו. על שאלתנו משיבים הרוכבים המקומיים באנגלית רצוצה: "stung treng? You go to laos country" הם איששו את החשש. הלב מתרסק אל התחתונים כאשר מתעכלת הידיעה שאת 15 הק"מ שהזענו עד הלום במשך השעתיים האחרונות אנחנו צריכם לחזור. אנו רוכבים במהירות (עד כמה שאפשר ) בעקבות הקטנוענים עד לצומת הדרכים שתוביל אותנו אל יעדנו. אנו מודים להם ונפרדים.

השעה כבר 10:00 והשמש מתחילה להתקרב לנקודת הרתיחה שלה. 30 ק"מ מאחורינו והיום רק מתחיל. שנינו עייפים וקודרים, לא מנסים לנחש מדוע טעינו או כיצד. פשוט רוכבים הלאה. אני דוחף את אזניות האיי-פוד ומפעיל קצת רוק יעיל בפול ווליום. עצים נמוכים מצלים על דרך העפר האדומה ובינות לענפים קרני השמש מתחילות לדקור.

את המשך היום אנו עושים ברכיבה חרישית בתוך הסוואנה הקמבודית הזו, מדי פעם גולשים אל נחל יבש ויוצאים ממנו בעלייה תלולה מחורצת. קבוצת כפריות זקנות הנושאות מלכודות קש עוברות בתור לפנינו ומעידות על קרבתו של כפר. וזה, אכן, לא מאחר לבוא. אנו מתקרבים אל בקתת כלונסאות שמתפקדת גם בתור ה"סופר" המקומי ו"מתדלקים" בחטיפי אורז פריכים מנוקדי נמלים. על אחד מעמודי העץ נשען מטול נ"ט, מזכרת למאבקי העבר.

וכך אנו ממשיכים בדרך בין סוואנה לוהטת, שריפות יערות יזומות וכפרים קטנים. בכל עצירת תדלוק חומת ילדים סקרנית מקיפה אותנו. הם לא מדברים וגם לא מחייכים. אלה שאינם לובשים חולצה חושפים עור שחום ומלוכלך המתוח על גבי צלעות בולטות. הגברים המקומיים יושבים במסעדה המקומית, מעשנים, שותים ומזייפים קריוקי בקולי קולות.

עכשיו הסוואנה מתחלפת במה שכמעט נראה כמו ג’ונגל אמיתי: גזעים גבוהים ולבנים, שרכים דקים, צמחייה צפופה, אדמה תחוחה ולחה. אך גם כאן המקומיים "גילחו" את כסות היער העשיר במסוריהם ובשריפות.

הדרך משתפרת וכך גם המצב רוח. השמים כחולים ומקושטים בעננים גדולים. לאחר עצירת תדלוק אחרונה של ספרייט וואפלות הדרך משתפרת פלאים ואנחנו "טסים" הלאה. התחת כבר כואב והשפשפת בוערת והחשק הולך ונגמר. אני מציין בקול "אלוהים, איך שמתאימה לי עכשיו ירידה ארוכה עד לגדות המקונג". ניסים אכן קורים. לפעמים. בתוך הכפר הקטן בו אנו רוכבים מתחילה להתגלש לה הדרך אל עבר הנהר הרחב. אנו מגיעים אל המים ב- 16:45. המעבורת האחרונה לצד השני יוצאת ב-17:00. איזה תזמון. אנו עולים על המעבורת הרעועה וזוכים לראות את תחילתה של השקיעה בין מצבור העננים שמכתים את שמי המערב.

אחרי יום כזה אתה מרגיש מנצח. התחת אמנם כואב נורא, אבל זהו כאב מתוק. כאב של ניצחון. ואנו חוגגים ניצחון זה בשייק בננה אלוהי ובבירה LAO קרה כקרח.

 

Lovely Laos

לאחר הרכיבה המייגעת, בדרכי החול האיומות של קמבודיה, היו כבישי האספלט הסלולים שחיכו לנו בלאוס מתנה אמיתית שלמדנו להעריך ולהוקיר. מיד עם הגיענו אל ארץ מיליון הפילים פנינו אל האי Don det, אחד מתוך 4000 האיים הרבים הזרועים לרוחב המקונג בדרום המדינה. אנו נותנים לעצמנו להיסחף באווירת הרוגע השוררת כאן, מנסים להיטען מחדש לאחר החוויה הקמבודית. בחיי שהייתי מעביר פה עוד מספר ימים עצלים, אך בטיול אופניים שכזה הלו"ז דוחף אותך הלאה. לאחר מספר ימי רכיבה בדרום המדינה (שכללו מפגש מפתיע עם זוג פילים גדולים, ככה סתם, ליד הכביש) אנו מגיעים אל המסקנה שלא נספיק בחודש אחד לרכב לאורכה ומחליטים לחתוך לעבר הבירה Viantien. בעיר החביבה הזו אנו נהנים מהמגוון הקולינרי הרחב שיש לה להציע: כל בוקר אנו נהנים מקוראסונים נהדרים בקפה הצרפתי (כן,כן. גם את לאוס הם שידרגו קולינרית), א. צהריים חריפה וטובה אצל "נאזים" (סניף אחד מיני רבים של רשת המזון ההודי הפופולרית בלאוס) ואת הערב אנו עושים על מחצלות לגדות המקונג כאשר המקומיים צולים דגים גדולים על גחלים לבקשתנו. כמובן שבין ארוחה לארוחה אנו מקנחים בהרבה מאוד פירות טריים בקרח ובבננה-רוטי נהדרת. יום אחד אנחנו מנצלים לסיור קצר בין המקדשים הרבים הפזורים בעיר, אך אפילו לפעולה דלת אנרגיה זו כבר אין ממש כוח.

המנוחה בעיר מזכירה לי שישנן דרכים אחרות בהן ניתן ליהנות מחופשה. ישנם אנשים שאשכרה נחים בנופש.

מהבירה וצפונה מתחילות להשתפל להן גבעות נמוכות שמהר מאוד תופסות צמיחה ונהיות להרים גבוהים. גם כאן, בדומה לקמבודיה, העונה היבשה מקדמת פנינו בנוף צהוב וקיצי ובאובך מהביל וסמיך שמקשה על הראות לטווחים ארוכים.

כאשר אנו מתקרבים אל הכפרים הפרוסים לאורך הכבישים אצים הילדים מבין בקתות העץ ומסתדרים לאורך הכביש, מותחים ידיהם קדימה וצווחים באושר כאשר אנחנו מחליקים להם כאפות תוך כדי התקדמות. אך במהרה נגמלנו ממנהג זה: הילדים רצים אל הכביש בחוסר תשומת לב ומתפקדים כמטרות נעות לנהגי המשאיות המקומיים.

אנו נוחתים ב- Vang- vieng ,בעבר כפר קטן ופסטורלי השוכן לרגליי רצועת הרי-צוק ירוקה ומפוארת , וכיום שלוחת בת רועשת של סצנת מסיבות החוף של תאילנד. גם כאן אנו מגלים את הכמיהה הגדולה של הגוף למעט מנוחה ולהנאות הקצת פחות סיזיפיות של החיים. למרות האטרקציות השונות שהמקום מציע, את עיקר זמני אני מעביר בהאבסת מזונות מערביים, צפייה מאסיבית בלופים של הסימפסונס, מסאז’ים ובהאבסה נוספת של מזונות.

את המקום הזה אנו עוזבים בהרכב מורחב: אלי ואל עמרי הצטרפו, או שמא אנו הצטרפנו אליהם, אוסטרלי חביב וצמד תלמידי רפואה בריטיים. וכמו החמישייה הסודית רק על אופניים, אנו מסתערים על עליות הצפון התלולות, או שמא הן מסתערות עלינו.

לאורך כל הדרך צפונה אנו פוגשים בכמות הגדולה ביותר של רוכבי אופניים שראינו עד כה. רובים בשלשות, זוגות ויחידים, רוכבי האופניים פשוט מתים על הארץ הזו. מכל הסיבות הנכונות. חשוב לציין: תשתית כבישים נוחה, אוכל נהדר ובזול, נוף הררי מיוחד ונהדר, מדינה שהיא מספיק לא-מפותחת כך שניתן יהיה להציץ ולחוות את חיי התרבות המיוחדת אך מספיק מפותחת כדי להכיל חנות אופניים אחת משובחת ואינטרנט-קפה כל 300 ק"מ.

בסופה של עלייה ממושכת, ממש לפני בוא הערב, אנו מגיעים אל מקבץ "צימרים" קטנים החונים לצד בריכה גדולה. מדובר באתר קטן של מעיינות חמים המונח ככה סתם, ללא שלט או התייחסות מיוחדת לצד הכביש. חברים- אין דרך מכובדת יותר ונהדרת יותר מלסיים יום רכיבה ארוך ומתיש מאשר בטבילה ארוכה באמבטיית טבע מהבילה.

240 הק"מ הבאים אל Luang pra-bang היו לאחד מקטעי הרכיבה המשופעים (עמוסי עליות למכביר) במסע אך גם מהמהנים שבהם. מראשו של כל מעבר הרים אנחנו נהנים להשקיף מטה-מטה אל המשך הדרך ולנחש עד כמה ארוכה תהיה הירידה. לא אעייף אתכם בפרטים, אך גם בארץ זו ה"קישוט" היפה ביותר והנוף המרתק ביותר הוא של אלפי הכפריים ואורח חייהם הפשוט. החיים מתנהלים לאורך הכביש ואנו הנעים עליו זוכים בהצצות נדירות אל עולם שונה ומיוחד. בכפר האורגים רוכנות הנשים על הנול בטוויית חוטים שחורים, ילדות קטנות עטויות אריג מסורתי משתעשעות במצ’טה גדולה, שוק מאולתר לשולי הכביש ובו מוצעות חולדות מאכל למכירה וכפר שלם עומד בתור למילוי הדליים בנביעה המקומית.

Luang pra-bang היא עיירה ציורית ומקסימה. ציורית? תיאור שחוק אך הולם לפנינת ארכיטקטורה צרפתית זו הנחה לגדות המקונג. נזירים כתומי גלימות משוטטים ברחובות, עיטורי זהב נוצצים בחזית מקדשים, נהגי טוקטוק מעבירים זמנם במשחקי כדורת ושוק הלילה הצבעוני נפרש ערב-ערב לאורך הרחוב הראשי.

הדרך המתפתלת צפון-מערב לעבר גבול תאילנד גם היא רצופה מראות ריחות וטעמים. אך משהו בלב, ואם לדייק- בשריר החשק, כבר נכסף פחות ופחות לדיווש ממושך ויותר ויותר אל חופיה שטופי השמש והזימה של תאילנד.

 

Thai-land of planty

בצליחת המקונג מלאוס לתאילנד יש הרבה מעבר לחצייה של גבול. ממדינה הנמצאת בכבלי לידה של התפתחות אתה מדלג ישר אל השפע וה"פאר" של מלכת ה-Tiger economies , מדינה המתחרה אפילו בישראל (מי היה מאמין) במערביותה. את הסממנים הראשונים לכך אני מוצא ברכיבה אל סניף ה- Seven-eleven המקומי. בלוטות הריר מתחילות לעבוד כאשר אני חוזה במגוון האדיר של השוקולדים האמריקאים, גלידות השמנת ואין ספור הפיתויים עתירי הקלוריות שעל המדפים. ברוב הערים הגדולות בדרום מזרח אסיה ניתן למצוא פה ושם איזה רשת מזון מערבית או סופר שמספק את הסחורות שאנו צורכים גם במקומותינו. אבל כאן- בכל אשר תפנה- עינייך ינוחו על פלא קולינרי אחר: המבורגרים נוטפי שומן, עוף מצופה מטוגן בשמן עמוק ומעל לכל מנצח הפאד-תאי האלוהי. ידידי האוסטרלי לרכיבה- ג’ון, תיאר זאת יפה בלעז: "Thai-land of planty". ועכשיו, כשעודף הקלוריותפחמימותשומן המיותר הצטבר בגופי, אני מזנק במהירות בכיוון צ’נג-מאי. הדרכים אל צ’נג מאי סלולות לעילא, מספר עליות, מספר ירידות והאתגר האמיתי הוא להתרגל לנהיגה בצד הלא נכון של הכביש. בכל אשר אני פונה, בכניסה לישובים וסתם כך באמצע הדרך, מתנוססת לה תמונתו המפוארת של מלך תאילנד, הדמות המוערכת והאהובה ביותר בארץ זו.

בשעה שבכל מדינה בה רכבתי טרחתי ללמוד ולו במעט משפת המקומיים על מנת לבקש כיווני דרך, לשלוט בנימוסים הכרחיים ולזהות מיני מזון שונים, הרי שבתאילנד לא היה בכך צורך: כמעט כל אדם שפגשתי בו על הדרך ידע מספר מלים באנגלית.

צ’נג-מאי הייתה אמורה להיות היעד האחרון במסע זה. עיר גדולה המכילה בתוכה עיר קטנה יותר וישנה המוקפת חומה, עמוסה בפגודות ובשלל אטרקציות תיירותיות אחרות שאמורה הייתה להיות תחנת ביניים למנוחה לפני ההסתערות על חופי הדרום. לאחר שלושה ימים של הנאה גדולה ממנעמי העולם המערבי, עמרי מעלה הצעה לרכב אל הכפר פאי. "ואללה, אין לי מושג אם בא לי לרכב עוד". למרות שבשבועות האחרונים לרכיבה כבר חשתי במיאוס מסוים ממסעותיי (והגעגועים הביתה גם כן התחילו להציק), כבר היה לי ברור שאנחנו ממשיכים. וכך, במאמץ אחרון, עשינו את 130 הק"מ הגבעיים עד מאוד בדרך אל פאי ביום שבת אחד. דרך יפהפיה העוברת בין יערות מחטניים וגולשת אל הכפר החביב. וכשהגענו, רצוצים אך מרוצים, ציינתי לעצמי- "זהו. הפעם באמת די".

מכיוון שלנוח ולנפוש באמת לאחר תקופה כ"כ ארוכה של פעילות זה קצת קשה, את השבועות האחרונים לחופשתי עשיתי בחוף טונסאי שבפרובינציית קראבי הדרומית בטיפוס על הצוקים מהיפים בעולם. האופניים נחו בינתיים בגסטהאוס בבנגקוק.

אני חוזר אליהן כדי לשדרג את מערכת ההילוכים ואת הקראנק שלי למשהו מפנק יותר (וזול יותר מאשר בארץ) ובכדי לארוז אותם לקראת הטיסה הקרבה. נהגי המונית בקוואסאן הידוע לשמצה מציעים לי 300 באהט בשביל הgiant שלי. אני צוחק. גם אם היו מציעים הרבה יותר, אני לא בטוח שהייתי מוכר.

 

הישורת האחרונה

בסביבות 6:30 בבוקר טיסת Roayal Jordenian 018 נוחתת בשדה התעופה. אני אוסף את קופסת הקרטון הגדולה והכבדה ממסוע המטענים החריגים ופונה אל רחבת ה"ברוכים הבאים". מכוחו של הרגל לרכוש מפת דרכים בשפה המקומית בכל מדינה חדשה אליה אני מגיע, אני פונה אל סטימצקי וקונה מפת כבישים של ארץ ישראל. אני נכנס לשירותים ועוטה את החולצה הכתומה שלי ואת מכנסי הרכיבה. אני פונה לצאת מטרמינל הטיסות הנכנסות. הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני יוצא לאט עם הרבה טקס בישבן. אני מרכיב את הכידון ואת הגלגל הקדמי ומחייך לעצמי כשהעוברים ושבים שואלים אותי: "וור אר יו פרום?". אני מתיישב על המושב המוכר ופותח בישורת האחרונה למסע זה. התנועה בכבישים כבר ערה למדי, יותר מדי אפילו: בכביש ארבעים בדרך לפתח תקווה, מסחרית שמטייסת לה לידי מחליטה לחתוך ימינה וכמעט קוטפת אותי. מצחיק- לרכב אלפי קילומטרים בארץ זרה רק כדי להיגמר על הכבישים בארץ. מוזר לי מאוד לרכב על הכבישים המוכרים האלה בלי מעטה של פח, גלגל"צ ומיזוג אוויר. הכל נראה אותו דבר, מונח כמו שהשארתי לפני 10 חודשים. כפר-סבא, בית ליד, חדרה, מחנה 80, פרדס חנה-כרכור צל עלי בננה. הבית הולך ומתקרב וקצב הרכיבה הולך ומתגבר. אני עוצר בחריקת בלמים ליד ה"blue bus" , החומוס הטוב שיושב בין כרכור לבנימינה. אני רוצה לספר לכולם- למלצריות, לחיילים שיושבים שם, שעכשיו חזרתי ממסע ארוך בגולה. שאני חוזר הביתה סוף-סוף ושזה החומוס האמיתי הראשון שלי זה זמן רב. אבל אני שותק ובולע פיסות פיתה גדולות מכוסות בממרח הגאוני. עוד טיפה ואני בבית. הקסם מתרחש בפניה ימינה אל גבעת עדה. המולת הרכבים מכביש בנימינה כרכור שוקטת כליל וריח שדות ירוקים מכה בנחיריים. אני ממשיך להאיץ בזמן שטפח אחר טפח מרמת מנשה נחשף לפניי. אני יורד אל דרכי העפר המוכרות הגולשות בין הגבעות הירוקות. שדות החיטה ירוקים עדיין, פריחה צהובה ואדומה לצידי הדרך. ולא הרחק ממול מתרומם לו הקיבוץ הקטן בראש הגבעה. סוף-סוף בית.

 

הרבה יותר ממסע אופניים

אז למה הבנאדם עושה את זה לעצמו? למה לרכב במשך כל יום 8+ שעות ומעל מאה ק"מ ביום לאורך מספר חודשים במה שאמור להיות חופשה? נהנים מזה? כן. מאוד. שלא תטעו חס וחלילה: לא מדובר במסע תענוגות ויש מחיר שצריך לשלם, אך היתרונות מעפילים על החסרונות. הציניקנים (ואני ציניקן מאוד) יגידו שההנאה הגדולה בטיול שכזה נובעת מכמות האנדורפינים שהגוף מפריש בזמן פעילות פיזית ממושכת. יש בכך לא מעט אמת. ההרגשה בסוף יום רכיבה ארוך היא אלוהית. אבל יש בכך הרבה יותר מזה. מדובר בתחושת החופש האולטימטיבית: לקום בבוקר, לנוע בקצב שלך, לעצור כשאתה רוצה, לאכול כשאתה רעב, לנוח כשאתה עייף, להשתין כשאתה צריך. לא לדעת כיצד ייגמר יום והיכן. האם הלילה אישן על מיטה רחבה ונוחה במלון ויאטנמי מפנק? האם אבלה לילה על רצפת עץ קשה בבקתתו של איכר סיני חביב? ואולי אעשה את הלילה מכווץ באוהל קטן כשבחוץ גשם זלעפות יורד? אתה לא תלוי באיש. אתה מונע ע"י כוח רצונך בלבד.

הרזולוציה במסע שכזה היא גבוהה ביותר: כל עיקול בכביש זוכה ליחס של כבוד, כל פסגה גבוהה היא מקור להשראה וכל ירידה קטנה היא מקור לאושר עילאי. החיכוך עם האוכלוסיה המקומית הוא אדיר. אתה סועד על שולחנם של איכרים וישן במיטותיהם. את השפה אתה לומד מכוח ההכרח, תוך כדי מסע, כאשר אתה יושב לזלול בננות מטוגנות בחברת נערים מקומיים. אתה לומד להכיר את הארץ בה אתה מטייל מעבר למוצע בספרי הטיולים ולהיקשר אליה מעבר לקשר של תייר מאחורי עדשת המצלמה.

ניחוח של הרפתקה נמצא בתחילתו של כל יום עם אור ראשון ובסיומו כאשר אתה אבוד בחושך אי-שם בסוואנה הקמבודית.

אתה מוצא שאתה חלק מקהילה גדולה יותר של רוכבי-טיילי אופניים אשר חווה אותן חוויות, נושאת באותן תלאות הדרך ונהנית מהעולם באותה הצורה כמוך.

וחוצמזה- ההרגשה שמנפחת לך את החזה בכל פעם שאתה נכנס למתחמי התיירים בערים הגדולות היא פשוט הרגשה אדירה.

כיום קשה לי לדמיין דרך אחרת בה באמת ניתן לטייל בעולם.

נסו ותיווכחו!

 

*פורסם במגזין אופניים גיליון ינואר 2008

 
 
Share

 MIRI2.jpg

 

 

ofanaim_magazin199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

panaracer.jpg

facebook.jpg

small_baner_motoofan.jpg

 

קוראים כותבים

מצאת מסלול רכיבה מענין? צילמת וידאו מגניב? הצטרף לקהילת הכותבים של אופניים! הצטרפותך תאפשר לך להוסיף ב"אזור הפרטי" אשר יופיע כאן כתבות ומסלולים, להשתתף בפורום אופניים, לנהל בלוג רכיבה, לקנות בחנות שלנו ולקבל עדכונים למייל בנושא אופניים

הניוזלטר שלנו

לקבלת עדכונים במייל על הנושאים הכי מענינים, המבצעים הכי חמים והחדשות האחרונות בנושא אופניים, הרשם לניוזלטר:

galil_ole_small.jpg

3PERY.jpg